יוסף הצדיק היה בנו של יעקב מרחל, אשתו האהובה, ובנה הבכור. יעקב אהב אותו אהבה יתרה והעניק לו כתונת פסים, ואהבה זו עוררה את קנאת אחיו. חלומותיו - חלום האלומות שהשתחוו לאלומתו, וחלום השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים - הגבירו את שנאתם.

יעקב שלח אותו לדרוש בשלום אחיו שרעו את הצאן באזור שכם ועמק דותן. האחים השליכו אותו לבור, ובהצעת יהודה מכרו אותו לשיירת ישמעאלים שהורידה אותו מצרימה. הם טבלו את כתונתו בדם גדי עיזים, ויעקב ביכה אותו באומרו: "טרף טורף יוסף".

במצרים נמכר לעבד בבית פוטיפר והופקד על ביתו. אשת פוטיפר ניסתה פעמים רבות לפתותו, אך הוא סירב בהתמדה, ברח ובגדו נשאר בידה, ובעקבות האשמת השווא שלה הושם בבית הסוהר. שם פתר את חלומות שר המשקים ושר האופים. לאחר שנתיים נקרא לפתור את חלומות פרעה, ניבא שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב והציע לאגור מזון. פרעה מינה אותו למשנה למלך וקרא לו צפנת פענח.

כשבאו אחיו לשבור בר במצרים, התוודע אליהם לבסוף: "אני יוסף, העוד אבי חי?". הוא הוריד את יעקב מצרימה ויישב את המשפחה בארץ גושן. מאסנת אשתו נולדו לו מנשה ואפרים, שהיו לשניים משבטי ישראל. חז"ל ראו בו דמות של צדיק, שמתגבר על יצריו ומעביר על מידותיו ואינו נוקם ונוטר על העוולות שנעשו לו.

יוסף נפטר במצרים בן מאה ועשר שנים, לאחר שהשביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו. ביציאת מצרים לקח משה את עצמותיו, והן נקברו בשכם, בחלקת השדה שקנה יעקב, המזוהה במסורת עם קבר יוסף שבפאתי העיר שכם.