שמואל הנביא היה בנם של אלקנה וחנה מן הרמתיים צופים. לפי מגילת היוחסין שבספר דברי הימים, מוצאו משבט לוי ומצאצאי קורח. עוד בטרם לידתו הקדישה אותו חנה אמו לעבודת ה', והוא הובא בהיותו פעוט למשכן שילה, שם גדל וחונך על ידי עלי הכהן, הכהן הגדול והשופט באותה תקופה.

בשילה קרא לו ה' בלילה; בפעם השלישית, בהדרכתו של עלי, הבין שה' הוא הקורא לו, ומאז זכה לתואר נביא. לאחר מות עלי ובניו במלחמה בפלשתים, עמד שמואל בראש העם בסוף תקופת השופטים. מדי שנה בשנה סבב בית אל, הגלגל והמצפה ושפט את ישראל, ושב אל עירו הרמה.

שמואל המליך את מלכי התקופה: את שאול, מייסד הממלכה הישראלית המאוחדת, ואחריו את דוד. היחסים בינו לבין שאול היו מורכבים, ולבסוף נאלץ להודיע לשאול בשם ה' כי המלוכה תיקרע ממנו. בספר ירמיהו ובתהילים הוא נזכר לצד משה, וחז"ל מנו אותו עם משה ואהרן בין "שלשה חמורי עולם".

לפי הברייתא שבמסכת בבא בתרא, שמואל כתב את ספר שמואל (מלבד הקטעים שלאחר מותו, שנכתבו בידי גד החוזה ונתן הנביא), את ספר שופטים ואת מגילת רות.

שמואל נפטר זמן קצר לפני סוף מלכות שאול; כל ישראל ספדו לו, והוא נקבר בביתו ברמה. על פי המסורת נפטר בכ"ח באייר, ויש אומרים בכ"ט באייר. קברו המסורתי נמצא בנבי סמואל שבפאתי ירושלים, ואלפים עולים להתפלל בו בימים אלה.