שמעון הצדיק היה כהן גדול בירושלים בתקופת בית שני. במקורות חז״ל ובכתבי יוסף בן מתתיהו הוא מזוהה כשמעון בן חוניו בן ידוע, מצאצאי יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול בימי שיבת ציון. במחקר נחלקו אם הכוונה לשמעון הראשון או לנכדו שמעון השני, שני כהנים גדולים מבית חוניו במאה השלישית לפני הספירה.

לפי המשנה היה משיירי כנסת הגדולה. הוא ראשון החכמים הנזכרים בשמם במשנה ורבו של אנטיגנוס איש סוכו, ולפי הרמב״ם היה תלמידו של עזרא הסופר. במסכת אבות מובא מאמרו: ״על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים״.

לפי התלמוד שימש בכהונה גדולה ארבעים שנה ועשה שתי פרות אדומות. כל ימי כהונתו היה גורל השם עולה בימין ביום הכיפורים, לשון של זהורית היה מלבין ונר מערבי היה דולק; משמת – פעמים כך ופעמים כך. עוד מסופר בתלמוד שיצא בבגדי כהונה לקראת אלכסנדר מוקדון, וזה ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו; לפי יוסף בן מתתיהו אירע המעשה בימי סבו ידוע.

בשנה שבה מת אמר שבשנה זו ימות: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לו זקן לבוש לבנים שנכנס עמו לקודש הקדשים ויצא עמו, ובאותה שנה נזדמן לו זקן לבוש שחורים שנכנס עמו ולא יצא. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ועל פי מסורת זו נקבע יום פטירתו לכ״ט בתשרי.

על פי מסורת מימי הביניים נקבר במערת שמעון הצדיק שבשכונה הקרויה על שמו, בצפון העיר העתיקה בירושלים. המקום נקנה בשנת ה׳תרל״ו (1876) על ידי הראשון לציון הרב אברהם אשכנזי. נערכות בו הילולות בכ״ט בתשרי ובל״ג בעומר, ובל״ג בעומר נוהגים לערוך בו חלאקה לילדים.