רבי נחמן מברסלב נולד בא׳ בניסן ה׳תקל״ב (4 באפריל 1772) בעיירה מז׳יבוז׳ שבפודוליה (כיום באוקראינה). אמו, פייגא, הייתה בתה של אדל בת הבעל שם טוב, ואביו, שמחה, היה בנו של רבי נחמן מהורדנקא, מתלמידיו הקרובים של הבעש״ט, שעל שמו נקרא.

לא היה לו רב מובהק, ואת רוב תורתו למד באופן עצמאי, תחת השפעת גדולי החסידות שבאו לפקוד את קבר הבעש״ט במז׳יבוז׳; דודיו, רבי אפרים מסדילקוב ורבי ברוך ממז׳יבוז׳, השפיעו עליו מאוד. מנעוריו הרבה להתבודד, להתענות ולהתפלל שעות רבות. בגיל 13 נשא את סשיה, ובשנת ה׳תק״ן (1790) עבר לכפר מדבדיבקה, שם התקבצו סביבו חסידים.

בשנת ה׳תקנ״ח (1798) נסע לארץ ישראל. הוא הגיע לחיפה בערב ראש השנה ה׳תקנ״ט, שהה כחצי שנה בטבריה, ביקר בצפת ובמירון, וחזר בעיצומו של מסע נפוליאון. הביקור היה נקודת מפנה במשנתו, ונהג לומר: ״כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל״. לאחר תקופה סוערת בזלטופול עבר בשנת 1802 לברסלב, ושם הצטרף אליו רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, שהיה ליד ימינו וכתב את תורותיו.

בתורתו הדגיש את התפילה, ההתבודדות, האמונה הפשוטה והכיסופים לבורא, ומעל הכול את השמחה ואת ההתנגדות לייאוש: ״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״, ״אין ייאוש בעולם כלל״. דרכו עוררה בימי חייו התנגדות עזה. חיבוריו: ליקוטי מוהר״ן, שחלקו הראשון נדפס בחייו בשנת תקס״ח (1808), ספר המידות, וסיפורי מעשיות שהוציא רבי נתן לאחר פטירתו; כן תיקן את אמירת התיקון הכללי, עשרה פרקי תהילים.

בשנותיו האחרונות חלה בשחפת, ולאחר שביתו בברסלב נשרף עבר באייר ה׳תק״ע (1810) לאומן. שם נפטר בי״ח בתשרי ה׳תקע״א (16 באוקטובר 1810), בגיל 38, ונקבר בבית העלמין הישן של העיר. לפני מותו לקח שניים מתלמידיו לעדים להבטחתו, שכל מי שיבוא לקברו, ייתן פרוטה לצדקה ויאמר את עשרת המזמורים של התיקון הכללי, ״אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו״. מדי ראש השנה מגיעים לקברו כיום למעלה מ־60 אלף איש.