רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, במאה השנייה, מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא וממנהיגי הדור בתקופת מעבר הסנהדרין לגליל. לפי הגמרא (עירובין יג, ב) נקרא מאיר ״שהיה מאיר פני חכמים בהלכה״, ושמו המקורי היה מיישא, ובנוסח הדפוסים נהוראי. לפי התלמוד (גיטין נו, א) היה מצאצאי נירון קיסר שהתגייר. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נודעה כתלמידת חכמים.

רבי מאיר שימש לפני רבי עקיבא, הלך לרבי ישמעאל ולמד ממנו, ושב לרבי עקיבא. למד גם אצל אלישע בן אבויה, ועל כך אמרו: ״רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק״. רבי עקיבא סמך אותו, אך מפני שהיה צעיר לא קיבלו את סמיכתו, והוא נסמך שוב בידי רבי יהודה בן בבא. לפרנסתו עסק בלבלרות וכתב ספרי תורה ומגילות, ומסופר שכתב את כל מגילת אסתר מזיכרונו.

לאחר מרד בר כוכבא היה בין החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין באושא, ושם מונה לתפקיד ה״חכם״. בכל ליל שבת היה דורש בבית הכנסת בחמת, ודרשותיו נחלקו לשליש הלכה, שליש אגדה ושליש משלים; ואמרו: ״משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים״. תרומתו לכינון המשנה מרכזית, ורבי יוחנן קבע: ״סתם משנה רבי מאיר״, אליבא דרבי עקיבא.

בגמרא (עבודה זרה יח, א) מסופר שהבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מבית הבושת שבו הוחזקה בידי הרומאים, שיינצל אם יאמר ״אלהא דמאיר ענני״. מכאן התפתח המנהג לתת צדקה לעניי ארץ ישראל לעילוי נשמת ״רבי מאיר בעל הנס״, כינוי המופיע במקורות החל מן המאה ה־18, ובשמו נקראו קופות צדקה, ובהן זו שייסד רבי שניאור זלמן מלאדי בשנת 1788.

לפי התלמוד הירושלמי נפטר באסייא, מחוץ לארץ ישראל, וביקש להניח את ארונו על חוף הים. מן המאה ה־13 לפחות מתועד קבר ״רבי מאיר״ בטבריה, על שפת הכנרת; זהות הקבור בו שנויה במחלוקת, אך רוב עולי הרגל מזהים אותו עם התנא. בליל פסח שני, י״ד באייר, נערכת שם הילולה שאליה באים אלפי מתפללים.