רבינא בר רב הונא, ובשמו המלא רב אבינא בר רב הונא, המכונה רבינא השני או רבינא האחרון, היה חכם בבלי מהדור השמיני והאחרון של תקופת האמוראים. הוא היה ככל הנראה בן אחיו של רבינא הראשון, שהיה לאפוטרופוסו אחרי מות אביו. אביו נפטר כשהיה תינוק, ואמו היא שהכירה לו את מנהגי המשפחה ואת דעות אביו, כפי שמספר התלמוד כמה פעמים; גם מרימר, מורו, שימר אצלו את תורת אביו. בהתבגרו הלך ללמוד בישיבתו של רב אשי במתא מחסיא, פרברה של סורא, שבה התקבצו רוב אמוראי אותו הדור כדי להמשיך את עבודת עריכת התלמוד שבה פתחו רבינא הראשון ורב אשי.

הוא התמנה לדיין בישיבה ועסק בעיקר בדיני ממונות; שימש כדיין בסורא זמן קצר אחרי פטירת רב אשי והיה חברו של מר בר רב אשי. אחרי פטירתם של מר בר רב אשי ורבה תוספאה, שקדמו לו בראשות ישיבת סורא, התמנה בשנת 474 לראש הישיבה במתא מחסיא, וכיהן בה בעשרים ושש השנים האחרונות לחייו, בעוד רבה יוסי עומד בראש ישיבת פומבדיתא. הוא פעל לסיום מלאכת עריכת התלמוד הבבלי וחתימתו, והשלים אותה זמן קצר לפני מותו.

תקופתו הייתה קשה ליהודי בבל, שסבלו מרדיפות האמגושים, כוהני הדת הפרסית, בגיבוי מלכי האימפריה הסאסאנית, ובהם פירוז הראשון, שנקרא בפי היהודים "פירוז רשיעא", אשר בין גזירותיו גזר על חטיפת ילדים מבית הוריהם וחינוכם כגויים; הרדיפות הביאו בסופו של דבר למרד מר זוטרא ראש הגולה.

האמור בבבא מציעא פו ע"א, "רב אשי ורבינא סוף הוראה", מיוחס על ידי רב שרירא גאון באיגרתו לרב אשי מן הדור השישי, עורך התלמוד, ולרבינא זה, שחתם אותו.

לפי איגרת רב שרירא גאון נפטר בישיבתו בי"ג בכסלו ד'ר"ס (499), תאריך המופיע גם בהקדמת רב ניסים גאון למסכת ברכות; הראב"ד ב"ספר הקבלה" קובע את פטירתו בשנת מינויו, ד'רל"ד (474), והרב יצחק אייזיק הלוי ב"דורות הראשונים" מגיה את האיגרת לפי זה, אך החוקרים שאחריו ציינו כי "ברביעי דשבת י"ג בכסלו" שבאיגרת יכול לחול רק בשנת ד'ר"ס. מותו ציין את קץ תקופת האמוראים ותחילת תקופת הסבוראים, שחלק ניכר מהם היו מתלמידיו, ואשר ביארו את הגמרא ודייקו בהלכה למעשה. מקום קבורתו אינו ידוע.