הרב עובדיה יוסף נולד בבגדאד בי״ב בתשרי ה׳תרפ״א (1920), בנם הבכור של יעקב וגורג׳יה. נקרא עובדיה על שם הרב עבדאללה סומך ועל שם סבו, ויוסף על שם הרב יוסף חיים, ה״בן איש חי״. בשנת 1924, כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים.

בשנת ה׳תרצ״ג (1933), בגיל שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה, וראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש לו כאב רוחני. בגיל 18 כבר מסר שיעור הלכה יומי בספר ״בן איש חי״. בשנת ה׳ת״ש (1940) הוסמך לרבנות ולדיינות על ידי הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, ובשנת ה׳תש״ד (1944) נשא את מרגלית, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל.

בשנת 1947 עבר למצרים לבקשת הרב עוזיאל, שם היה סגנו של הרב הראשי חיים נחום אפנדי ואב בית דין בקהיר, ובקיץ 1950 שב לישראל. כיהן כדיין בפתח תקווה ובירושלים, בשנת 1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול, ובשנת 1968 נבחר לרב הראשי של תל אביב־יפו. בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית. בשנים 1973–1983 כיהן כרב הראשי לישראל והראשון לציון, ומאז הקמתה היה מנהיגה הרוחני של תנועת ש״ס ונשיא מועצת חכמי התורה שלה.

כונה ״מרן״. מטבע הלשון ״להחזיר עטרה ליושנה״ ביטא את שאיפתו לגבש את הזהות הדתית־הספרדית ולקבוע את רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, כמרא דאתרא של ארץ ישראל. דגל בבקיאות רחבה ובלימוד שמטרתו הלכה למעשה.

חיבוריו: שו״ת יביע אומר, שו״ת יחוה דעת, סדרת חזון עובדיה (הכרך הראשון, על הלכות פסח, יצא בשנת ה׳תשי״ב) והליכות עולם, ועוד.

נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים בג׳ בחשוון ה׳תשע״ד (7 באוקטובר 2013). בהלווייתו, שנערכה באותו ערב, השתתפו לפי ההערכות בין 275,000 ל־850,000 איש, ולפי ההערכות הייתה זו ההלוויה הגדולה בתולדות המדינה. נקבר בבית הקברות סנהדריה בירושלים, לצד רעייתו מרגלית.