הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המכונה הראי״ה, נולד בט״ז באלול ה׳תרכ״ה (7 בספטמבר 1865) בעיירה גריבה, כיום חלק מהעיר דאוגבפילס בלטביה, בכור לשמונה ילדים. אביו, הרב שלמה זלמן הכהן קוק, היה בוגר ישיבת וולוז׳ין, ואבי אמו, רפאל פלמן, היה ממקורבי ה״צמח צדק״.

מגיל חמש עשרה למד בלוצין אצל הרב אליעזר דון יחיא, ולפני גיל עשרים הוסמך להוראה על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר ״ערוך השולחן״. בשנת ה׳תרמ״ד (1884) השתדך עם בתו של האדר״ת, הרב אליהו דוד רבינוביץ׳ תאומים, ולאחר מכן למד כשנה וחצי בישיבת וולוז׳ין אצל הנצי״ב, שבו ראה את רבו המרכזי.

בשנת ה׳תרמ״ח (1888) התמנה לרבה של זיימל, ובשנת ה׳תרנ״ה (1895) לרבה של בויסק. בכ״ח באייר ה׳תרס״ד (1904) הגיע ליפו לכהן כרב העיר והמושבות, ותקופה זו הייתה הפורייה ביותר בכתיבתו. מלחמת העולם הראשונה תפסה אותו באירופה; הוא שהה בשווייץ ואחר כך כיהן כרב קהילת ״מחזיקי הדת״ בלונדון. בשנת 1919 שב לארץ ישראל כרבה האשכנזי של ירושלים, הקים את הרבנות הראשית ובשנת 1921 נעשה לרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. כמו כן ייסד את ״הישיבה המרכזית העולמית״, הידועה בשם מרכז הרב, ועמד בראשה.

הוא היה פוסק, הוגה דעות ומקובל, ונחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הוא תמך בהתיישבות החקלאית וביסס את היתר המכירה בשמיטה בספרו ״שבת הארץ״. אהבת חינם בין יהודים עמדה במרכז תפיסתו את ההתחדשות הרוחנית והלאומית. כתביו, ובהם ״אורות״, ״אורות הקודש״, ״עולת ראי״ה״ ו״עין איה״, השפיעו עמוקות על ההגות היהודית.

הוא נפטר בירושלים בג׳ באלול ה׳תרצ״ה (1 בספטמבר 1935), כשבועיים לפני יום הולדתו השבעים, ונקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים.