רחל, בת לבן הארמי ואחותה הצעירה של לאה, היא אחת מארבע האמהות של עם ישראל ומכונה רחל אמנו. היא הייתה רועת צאן בבית אביה בפדן ארם, ופגשה ליד הבאר את יעקב, שנס מפני עשיו אחיו; יעקב גלל את האבן הכבדה מפי הבאר והשקה את צאנה.

יעקב אהב אותה משאר נשותיו והציע לעבוד בעבורה שבע שנים. ביום הכלולות השיא לו לבן במרמה את לאה. לפי התלמוד ורש״י מסר יעקב לרחל סימנים, אך היא מסרה אותם לאחותה כדי שלא תתבייש. לאחר מכן עבד יעקב שבע שנים נוספות כדי לשאת את רחל. רש״י מפרש: ״ויזכר אלהים את רחל — זכר לה שמסרה סימניה לאחותה״.

רחל הייתה עקרה שנים רבות, ונתנה ליעקב את שפחתה בלהה, עד שנולד לה יוסף. בשובם לארץ כנען, בדרך אפרתה סמוך לבית לחם, מתה בלידת בנה השני, שקראה לו בן־אוני, ויעקב קרא לו בנימין. לפי סדר עולם הייתה בת שלושים ושש במותה. היא האם היחידה שאינה קבורה במערת המכפלה.

הנביא ירמיהו מתאר אותה מבכה על בניה שגלו: ״קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ״, וה׳ משיב לה: ״מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם״. כך הפכה לסמל האם המבקשת רחמים על בניה.

בילקוט שמעוני נקבע יום פטירתה לי״א בחשוון, בעקבות ספר היובלים שבו נזכר האחד עשר לחודש השמיני. לפחות מאז המאה ה־19 עולים המונים ביום זה לקבר רחל שסמוך לבית לחם, ובמיוחד נשים המתפללות לפרי בטן.