רבי זאב וולף קיצעס נולד בסביבות 1695, בנם של רבי יצחק ואסתר. מפורסם בבקיאותו בכל חלקי התורה ובשאר החכמות, כיהן כרבה של קהילת טולטשין, ואחר כך עבר למז׳יבוז׳, שבה כיהן חותנו, רבי נפתלי, ברבנות. שם עמד יחד עם רבי דוד פורקס בראש חבורת ה“חסידים”, פרושים שקדמו לבעל שם טוב. כשהגיע הבעל שם טוב למז׳יבוז׳, התנגדו לו שניהם תחילה, עד שהכירו בגדולתו והיו לתלמידיו הקרובים ביותר.

לפי רבי יצחק אלפסי, היה יד ימינו של הבעל שם טוב ואף גר בביתו; כמה פעמים ייצג אותו בוויכוחים עם המתנגדים. פעם אמר לו הבעל שם טוב: “בינך לביני אין אלא עובי השערה, אך את השערה הזו לא תוכל לעבור לעולם”. הוא נודע בחסידותו ובדקדוקו במצוות.

הוא שימש בעל תוקע בבית מדרשו של הבעל שם טוב. לפי סיפור חסידי מפורסם, לימד אותו הבעל שם טוב את כוונות התקיעות, והוא רשם אותן על פתק. כשהגיעה שעת התקיעה, גילה שאיבד אותו ונאלץ לתקוע בלב נשבר, בלא הכוונות. הבעל שם טוב הסביר לו אחר כך שלב נשבר פותח את כל השערים, כמפתח הפותח את כל המנעולים שבהיכל המלך.

הוא נפטר בי״ב בחשוון ה׳תקמ״ט (1788) ונקבר באוהל הבעל שם טוב במז׳יבוז׳.