רבי יוסי הכהן, תנא בדור השני, חי בסוף המאה הראשונה. הוא היה אחד מחמשת תלמידיו העיקריים של רבן יוחנן בן זכאי, שכינה אותו “חסיד”.

התלמוד מספר שעסק במעשה מרכבה עם רבי יהושע, ושרבו שיבח אותו על שליטתו בחכמת הנסתר. רק דעה הלכתית אחת שלו מופיעה במשנה, ואולי בשל חסידותו, שכן דרכם של החסידים שלא להבליט את עצמם. הוא הקפיד כל כך בהלכות שבת, ש“לא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם”, שמא יוליכוהו בשבת.

פרקי אבות מביאים את משנתו: “יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים”. לשאלת רבו מהי הדרך הטובה שידבק בה האדם, השיב: “שכן טוב”. הוא היה גם מן הבאים לנחם את רבן יוחנן בן זכאי במות בנו.

לפי מקורות אחדים הוא טמון בטבריה ליד רבו; אחרים ממקמים את קברו בעלמה שבגליל.