רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי, נולד בבגדאד בחודש אב ה׳תקצ״ה (1835), בנו של רבי אליהו בן משה חיים, למשפחת חכמים. בגיל שבע נפל בעת משחק לבאר עמוקה; הוא נדר שאם ייצא ממנה יקדיש את חייו לתורה, וניצל. הוא למד תחילה אצל דודו, אחי אמו, רבי דוד חי בן מאיר, ובגיל ארבע עשרה נכנס לישיבת “בית זליכה”, והיה לתלמידו העיקרי של רבי עבדאללה סומך, שאת אחייניתו רחל נשא בשנת 1851. הוא התפרנס ממסחר עם אחיו, ותמיד סירב לקבל שכר רבנות, ומימן בעצמו את הדפסת ספריו.

בפטירת אביו, בז׳ באלול ה׳תרי״ט (1859), נשא בתום שבעת ימי האבל את דרשתו הפומבית הראשונה, וירש את מקומו, בגיל עשרים וארבע, כמנהיגה הרוחני של קהילת בגדאד – תפקיד שמילא חמישים שנה. בכל שבת דרש לפני אלפי שומעים. דרשותיו, המשלבות הלכה וקבלה, קובצו בספר “בן איש חי”, המסודר לפי פרשות התורה; הוא היה לספר ההלכה המרכזי של קהילות הספרדים ועדות המזרח. הוא כתב גם תשובות (“רב פעלים”), פירושים על האגדה וחיבורים רבים נוספים.

פעם אחת, בשנת 1869, עלה לארץ ישראל להשתטח על קברי הצדיקים. הוא נפטר בי״ג באלול ה׳תרס״ט (1909).