רבי יצחק טייב נולד בשנת 1786, בנו של רבי בנימין טייב. תלמידו של רבי יוסף זרקא, בן דורו של החיד״א, כיהן תחילה כדיין לצד רבי נהוראי ג׳רמון, ופסקיו מובאים בספרי רבני דורו. בפטירת רבי דוד חזקיה גז בשנת 1818 היה לרבה הראשי של תוניס, ובתפקיד זה כיהן עד סוף ימיו.

היו לו כישרונות יוצאי דופן, הניכרים בכל עמוד מכתביו. בנו של רבי חיים פלאג׳י מספר שבשבתו בבית הדין היה מאזין לטענות הצדדים בעודו מלמד ומשיב על שאלות שהעבירו אליו, וכותב את פסקי הדין בלי להפסיק להשיב. מי שפקפק ביכולתו של אדם לעשות שני דברים בבת אחת, השתכנע כשראה את איכות פסקיו.

חיבורו הגדול, “ערך השולחן”, בחמישה כרכים לפי סדר השולחן ערוך, נחשב לחיבור יסוד בהלכה התוניסאית. הוא כתב גם “חוקת הפסח” על הלכות פסח, “ווי העמודים” על ספר יראים, “ויזרע יצחק” על התורה, ו“ספר הזכרון”, כללי הלכה לפי סדר האלף־בית.

הוא נפטר בחודש שבט ה׳תק״ץ (1830) ונקבר בבית הקברות היהודי העתיק בתוניס; כשהופקע, הועברו עצמותיו לבית הקברות בורג׳ל, סמוך לקבר אחיינו, רבי יצחק חי טייב.