רבי יצחק בן יוסף קארו נולד בטולדו בשנת 1458. תלמידו של רבי יצחק קנפנטון, גדול ראשי הישיבות של קסטיליה, היה ראש ישיבה, דרשן ורופא. הוא לימד תחילה בטולדו, ואחר כך עבר לליסבון כדי לייסד שם ישיבה משלו.

בגירוש ספרד בשנת 1492 עברה משפחתו לפורטוגל; בשנת 1497 שוב הוטל לדרכים בגזירה שחייבה את היהודים להמיר את דתם או לעזוב את הממלכה. בדרכו לטורקיה פקדו אותו אסונות נוראים: כל בניו נספו. הוא השתקע באימפריה העות׳מאנית, בין איסטנבול למגנזיה, ודרש לפני הקהילות. שם אסף וגידל את אחיינו יוסף, יתום מאביו, לימים בעל השולחן ערוך, שגדל בביתו ונועץ בו בענייני הלכה.

בשנת 1517 מסר לדפוס את חיבורו העיקרי, “תולדות יצחק”, קובץ דרשות על התורה המאחד את הפשט והפירוש האלגורי, שאחיינו מביא כמה פעמים. תלמידיו קיבצו גם את דרשותיו בפילוסופיה ובאגדה בשם “חסדי דוד”, וכמה מתשובותיו מופיעות ב“אבקת רוכל” של רבי יוסף קארו.

באותה שנה יצא לארץ ישראל; לפי מסורות אחדות עצר בדמשק, ולפי אחרות הגיע לצפת. הוא נפטר בסביבות 1535.