רבי יצחק בן וואליד, המכונה מהריב"ו או "הנר המערבי", נולד בתטואן בשנת תקל"ז (1777) לרב שם טוב, בן למשפחת רבנים, ונקרא על שם סבו רבי יצחק. בצעירותו התייתם מאביו והמשפחה חיה בדוחק רב: אמו נאלצה למכור את הש"ס של אביו כדי לקנות לחם לילדיה, והנער יצחק אסף פרוטה לפרוטה עד שהצליח לפדות את הספרים.

בגיל 17 גילה בקיאות רבה בתורה ובהלכה. אשתו הראשונה נפטרה זמן קצר אחרי שילדה את בנו הבכור, ולאחר מכן נשא את שמחה, בתו של רבי וידאל ביבאס, ולהם נולדו עשרה ילדים. התפרנס בדוחק מכתיבת שטרות, אך החזיק בספרייה מכובדת של ספרים נדירים.

תחילה סירב למשרות שהוצעו לו ונדד לגיברלטר, אך קהילת תטואן שלחה שליחים להשיבו. אז קיבל עליו את הרבנות ואת אב בית הדין, ושימש בהן כארבעים שנה, ודאג במיוחד לעניים, ליתומים ולאלמנות. הוא ביסס כמה ממנהגי העיר, אישר בשנת 1860 את הקמת בית הספר הראשון של כי"ח בתטואן בתנאי שיילמדו בו לימודי קודש כראוי, ובשנת 1868 פנה יחד עם רבי יצחק נהון למשה מונטיפיורי בעניין האלימות נגד היהודים. בשנת תרכ"ב (1862) עלה לארץ והתיישב בחיפה עם משפחתו, ולאחר זמן קצר חזר לתטואן.

חיבורו: שו"ת "ויאמר יצחק" (שני חלקים, ליוורנו תרל"ו, 1876), שהפוסקים נשענים עליו והוא מקור חשוב לחיי קהילת תטואן. מתלמידיו רבי ישעיה (יחייא) בן נאים, אביו של רבי רפאל חיים משה בן נאים; בנו, הרב יוסף בן וואליד, חיבר את "שמו יוסף".

נפטר בט' באדר תר"ל (1870), בן 93, לאחר שחלה שלושה שבועות, עם כניסת השבת, בעת שמלמל "מזמור שיר ליום השבת". בצוואתו ביקש שלא יכנוהו בתארים בהלווייתו ושלא יכתבו דבר על מצבתו. נטמן בתטואן, וקברו הפך לאתר עלייה לרגל שבו נערכת הילולה.