רבי ישראל שפירא, האדמו״ר מבלוז׳וב, נולד בנובמבר 1889 בז׳שוב שבגליציה, בנו של רבי יהושע שפירא מריביטיטש, בעל “קרן יהושע”, ומצאצאי ה“בני יששכר” מדינוב. משנסמך כבר בגיל שלוש עשרה בידי המהרש״ם, נשא את פערל, בתו של רבי שלום דוד אונגר מז׳בנה, וכיהן כרבה של פרוכניק, ולאחר פטירת אביו, כשהשאיר לאחיו את רבנות ריביטיטש, כרב ואדמו״ר באיסטריק.

בשואה שרד כמה מחנות נאציים, ובהם ברגן־בלזן, ושם חיזק את חבריו לגורל באמונתו הבלתי מעורערת; אשתו נרצחה. הסיפורים על הנהגתו בשואה, ובהם הדלקת נרות חנוכה במחנה, נמסרו בספרים רבים, ובהם “Hasidic Tales of the Holocaust”.

אחרי המלחמה עבר דרך בריסל והשתקע בארצות הברית, בוויליאמסבורג ואחר כך בבורו פארק, ושם פתח את בית מדרשו ובנה מחדש את עדתו. הוא היה חבר מועצת גדולי התורה וזקן האדמו״רים.

הוא נפטר בא׳ בחשוון ה׳תש״ן (30 באוקטובר 1989), כבן מאה. כל אחד הרגיש אז שנעלם אחד העדים האחרונים לדורות שלפני המלחמה. הוא טמון בהר הזיתים. תורותיו נדפסו בשם “שופרא דישראל”.