רבי ירוחם הלוי ליבוביץ נולד בשנת 1873 בעיירה ליובאן הסמוכה לסלוצק שבבלארוס, לאברהם וחסיה ליבוביץ. לאחר לימודיו בעיירות קטנות ובישיבת בוברויסק, החל כבן שש עשרה ללמוד בישיבת סלבודקה, שם קירבו הרב נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה", והנחיל לו את אהבת המוסר.

בגיל עשרים ושתיים, בשנת תרנ"ז, שלחו הרב פינקל ללמוד אצל הרב שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם", בתלמוד תורה של קלם. ממנו הספיק ללמוד מעט יותר ממחצית השנה, ועם פטירתו בכה במשך לילה שלם, על שרק כעת התחיל ללמוד ממנו כיצד לחיות כ"אדם". בקלם המשיך ללמוד אצל בנו של הסבא, הרב נחום זאב זיו, ואצל חתנו, הרב צבי הירש ברוידא, ולמד בחברותא עשר שנים ברציפות עם הרב נפתלי טרופ.

משנת תרס"ז (1907) כיהן כמשגיח בישיבת ראדין של החפץ חיים, ושם למד אצלו הרב יחזקאל לוינשטיין. לאחר מכן נעשה משגיח בישיבת מיר. בשנות מלחמת העולם הראשונה ואחריה שהה בישיבות אחרות, ובשנת תרפ"ג חזר למיר עם קבוצת בחורים מובחרת, ושימש בה עד פטירתו. שיחות המוסר שלו עיצבו את דרכה של הישיבה, שגדלה משנה לשנה ומשכה גם תלמידים מארצות הברית ומגרמניה.

הוא היה מופת לתלמידיו, דרש מעצמו יותר משדרש מהם וחי על פי משנתו. שיטתו מתאפיינת באינדיבידואליות: לימוד התורה וקיום המצוות הם אופנים לבוא אל "האדם עצמו". על התשובה כתב: "היא המדרגה היותר גבוהה ורמה, מפני שהיא מעלת האדם עצמו, היינו ששב אל עצמו". בין תלמידיו: הרב יחזקאל לוינשטיין, שמילא את מקומו, הרב חיים שמואלביץ, הרב דוד פוברסקי והרב שלמה וולבה. ישיבת מיר הייתה מן הישיבות היחידות ששרדו כמעט בשלמותן את השואה, בגלותה לשנחאי.

הוא נפטר ביום שני, י"ח בסיוון תרצ"ו (יוני 1936), ונקבר במיר. שיחותיו יצאו לאור לאחר פטירתו בידי תלמידיו ובנו, הרב שמחה זיסל. ספריו: "דעת חכמה ומוסר", "דעת תורה", "מאמרי המשגיח", "שביבי דעת" ו"שפתי דעת" על אבות.