רבי יהודה משה ישועה פתיה נולד בבגדאד בב׳ בשבט ה׳תרי״ט (1859), בנו של רבי משה בן רבי ישועה. הוא למד במדרש תלמוד תורה ואחר כך בישיבת “בית זליכה”, ובילדותו שמע את דרשות הבן איש חי. עילוי צעיר ושקדן, קיבל בגיל שבע עשרה סמיכה מרבי עבדאללה סומך. משנמשך כבר בצעירותו לקבלה, למד אותה אצל הבן איש חי, שאת תלמידו המובהק היה, וכן אצל החכם שמעון אגסי.

הוא התפלל בבית הכנסת “יצחק חיים”, שבו בחר לשבת בין העניים והפשוטים ולא במקום הכבוד שהיה ראוי לו. מפורסם בכל בגדאד, עד אצל לא־יהודים, כונה פשוט “חכם יהודה”; הבן איש חי עצמו שלח אליו חולים כדי שיכתוב להם קמיעות. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה המנהיג הרוחני של יהודי בבל.

הוא נודע ביכולתו לגרש רוחות (דיבוק) ולתקשר עם נשמות נפטרים כדי לעזור להן למצוא את תיקונן. רבות מחוויות אלה תיאר בספרו “מנחת יהודה”. חיבורו הגדול, “בית לחם יהודה”, הוא הפירוש המרכזי על “עץ חיים” של האר״י ורבי חיים ויטאל; הוא כתב גם “יין הרקח” על האדרות שבזוהר. הוא התפלל על פי כוונות הרש״ש.

בסוף ימיו עבר לירושלים, ושם נפטר בכ״ז באב ה׳תש״ב (1942). הוא טמון בהר הזיתים.