רבי יהודה בן שמואל החסיד הוא ממייסדי חסידי אשכנז ודמותם הגדולה – תנועת החסידות והמיסטיקה של קהילות הריין בסוף המאה השתים עשרה ותחילת המאה השלוש עשרה. בנו של רבי שמואל החסיד ונכדו של רבי קלונימוס הזקן, היה מצאצאי משפחת קלונימוס, שבאה מאיטליה לגרמניה במאה העשירית. הוא חי תחילה בשפירא, ובשנת 1195 עבר לרגנסבורג, ושם עמד בראש הישיבה.

מתוך ענווה אסר לכתוב את שמו על חיבוריו, ולכן קשה לזהותם. חיבורו העיקרי, ספר חסידים, הוא קובץ הוראות על יראת שמים, ענווה, כנות בתפילה ויחסים בין אדם לחברו, המשקף את עולמם של חסידי אשכנז. מיוחסת לו גם “צוואת רבי יהודה החסיד” הנודעת, שכמה מהוראותיה נשמרות עד היום, ולפי המסורת גם הפיוט “אנעים זמירות” (שיר הכבוד).

בין תלמידיו היו רבי אלעזר מוורמייזא בעל ה“רוקח”, רבי יצחק בן משה בעל ה“אור זרוע” ורבי משה מקוצי בעל הסמ״ג, שהמשיכו את תורתו. הוא נפטר ארבעה ימים אחרי שבת זכור, בי״ג באדר ד׳תתקע״ז (1217).