רבי יהודה בן עטר נולד בפאס שבמרוקו בחודש אלול ה׳תט״ו (1655). שמו, “עטר”, פירושו “בושם” בערבית, על שם מקצוע אבותיו. אביו, רבי יעקב, נפטר בגיל עשרים ושלוש; יהודה הצעיר נאלץ לעבוד למחייתו והיה לצורף זהב מומחה. כל ימיו, גם כשהיה לרב, התפרנס מיגיע כפיו וסירב לקבל שכר מקופת הציבור. יהודי מרוקו מכנים אותו “רבי יהודה הקדוש”.

תלמידם של רבי וידאל הצרפתי השלישי ורבי מנחם סירירו, מונה לדיין בפאס לצדם בשנת 1698, בן ארבעים ושלוש. בשנת 1701 נאלץ לעבור למקנס עם יהודים רבים מפאס, שנרדפו ונאנקו תחת מסי הסולטן מולאי איסמאעיל; שם ישב בבית הדין, ומשנת 1713 היה הדיין היחיד בו. בשובו לפאס עמד בראש הקהילה וישב בראש בית הדין במשך שנים רבות.

הוא חיבר את “מנחת יהודה”, וכן פסקים ותקנות, שנחתמו יחד עם גדולי החכמים בדורו, והנחו את חיי הקהילה במרוקו. המסורת מספרת עליו ניסים רבים, ובהם שהושלך לגוב אריות בפקודת הסולטן ויצא ממנו בשלום.

הוא נפטר בי״ט בסיוון ה׳תצ״ג (1733) וטמון בבית הקברות היהודי בפאס, שבו קברו נותר מקום עלייה לרגל.