רבי יהודה בר אילעאי, תנא בדור הרביעי (המאה השנייה), נולד באושא שבגליל. הוא היה בנו ותלמידו של רבי אילעאי, תלמידו של רבי אליעזר, שמסורותיו קיבל מאביו. בילדותו למד בלוד אצל רבי טרפון, ששימש אותו במסירות, ואחר כך אצל רבי ישמעאל, והיה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא.

הוא היה בין חמשת התלמידים שנסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, שנהרג על כך, בתקופה שבה אסרו הרומאים את הסמיכה. בגזרות אדריאנוס נאלץ לברוח מאושא ולהסתתר. כשבוטלו הגזרות התכנסו תלמידי רבי עקיבא באושא, ושם ניתנה לו הזכות לדבר ראשון. התלמוד (שבת לג ע"ב) מספר שלאחר ששיבח את מעשי הרומאים הם מינוהו ל"ראש המדברים בכל מקום", והוא שימש כמורה הוראה בבית הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל.

הוא התנא המוזכר ביותר במשנה, שם הוא נקרא פשוט "רבי יהודה", והתלמוד קובע "סתם ספרא – רבי יהודה". רבי יוחנן הכריע שבמחלוקותיו עם רבי מאיר או עם רבי שמעון הלכה כרבי יהודה. הוא הלך בדרכו של רבי עקיבא רבו והעדיף ללמוד את ההלכה מן הפסוקים.

הוא חי בעוני מרוד: הוא ואשתו חלקו טלית אחת, והוא סירב לכל סיוע. הוא דגל בשילוב תורה ומלאכה ואמר "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה", ו"כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות". התלמוד מספר שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, ורוקד לפני הכלה בבד של הדס, וכי כל מקום שנאמר בו "מעשה בחסיד אחד" הכוונה אליו או לרבי יהודה בן בבא.

הוא האריך ימים ושרד את רבותיו ואת בני דורו; רבי יהודה הנשיא היה בין התלמידים שחלקו לו כבוד אחרון. ציונו בעין זיתים שליד צפת, שנוסעים מזכירים אותו מסוף המאה ה-13 ושאליו עלו מקובלי צפת, כרבי שלמה אלקבץ, הרמ"ק והאר"י, ללמוד שם תורה. רבים פוקדים אותו כיום כסגולה לפרנסה. ההילולא שלו נערכת בי"ד באייר.