רבי יעקב צבי מקלנבורג נולד בסביבות 1785 בליסא שבפלך פוזנא, אז מרכז גדול ללימוד תורה, בנו של רבי גמליאל. שם היה תלמידו של רב העיר, רבי זכריה מנדל, בנו של רבי דוד טעביל, וידידו ובן שיחו במכתבים של רבי עקיבא איגר.

בתחילה עסק במסחר. בשנת 1831, בגיל 46, בעקבות קשיים במסחרו, עזב את עסקיו וקיבל את משרת הרב בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית, ובה כיהן למעלה משלושים שנה. יהודי העיר הושפעו אז יותר ויותר מן ההשכלה והרפורמה, והוא נאבק בהן בתוקף; יחד עם המלבי״ם יצא בפומבי נגד כינוס הרבנים הרפורמים בבראונשווייג בשנת 1844, שהציע בין היתר לבטל את “כל נדרי” ולהתיר נישואי תערובת.

חיבורו העיקרי, “הכתב והקבלה”, הוא פירוש על התורה המוכיח, בעיון מדויק בלשון העברית, שהתורה שבעל פה (“הקבלה”) כתובה בגוף התורה שבכתב (“הכתב”). זה היה הראשון בסדרת חיבורים שהוציאו רבנים אורתודוקסים בדורו כדי לבלום את הרפורמה. הוא יצא בחייו בשנת 1839, ונדפס שוב בשנת 1880 במהדורה מורחבת; הוא נלמד ומצוטט עד היום.

הוא נפטר בי׳ בניסן ה׳תרכ״ה (1865).