רבי יעקב בן זאב וולף קרנץ, המגיד מדובנא, נולד בשנת 1741 בזשעטל, סמוך לווילנה. הוא נחשב לגדול הדרשנים בתולדות ישראל, ושמו מוכר בכל העדות.

בגיל שמונה עשרה נשא אישה ממזריטש והשתקע אצל חותנו; הוא לימד הלכה לצעירים בבית המדרש ודרש בהתנדבות על הפרשה לפני המתפללים. כשירד חותנו מנכסיו, נאלץ להתפרנס מן השכר הזעום ששילמה לו קהילת מזריטש על דרשותיו. לאחר מכן עבר לז׳ולקווא שבגליציה, ואחר כך לדובנא שבווהלין, ושם שהה שמונה עשרה שנה, ואת ימיו סיים בזמושץ׳ שבפולין.

הוא דרש ביידיש ונודע במשליו, שהנגישו את הרעיונות העמוקים ביותר שבתורה. הגאון מווילנה עצמו אהב לשמוע אותו וביקש ממנו לדרוש לפניו. המגיד סירב תחילה, ולבסוף, משהפציר בו, העז לומר לו שבקדושתו יש חיסרון: היא עומדת מן הצד, בתוך ארבע אמותיה, ולא בתוך החיים של כל יום.

תלמידיו קיבצו את תורותיו ב“אהל יעקב” על התורה, ב“ספר המידות” וב“קול יעקב”. הוא נפטר בזמושץ׳ בי״ז בטבת ה׳תקס״ה (1804).