רבי צבי הירש חיות, הידוע בראשי התיבות מהר"ץ חיות, נולד בברודי שבגליציה בכ"ח בחשוון ה'תקס"ו (20 בנובמבר 1805). אביו, ר' מאיר, סוחר ובנקאי עשיר, היה מגזע רבי יצחק חיות בעל "זרע יצחק". כבר בילדותו הצטיין כעילוי וידע כמעט את כל התנ"ך בעל פה. למד תורה אצל רבני ברודי, רבי צבי הירש הלר, רבי אפרים זלמן מרגליות ורבי אלעזר לנדא, ולמד מאביו גם צרפתית, גרמנית, איטלקית ומעט לטינית, וכן יסודות במדעי הטבע ובהיסטוריה, דבר חריג בקרב שומרי תורה ומצוות באותה תקופה.

בשנת ה'תקפ"ח (1828), בגיל 23, התמנה לרב בז'ולקווה, עירו של רבי נחמן קרוכמל (רנ"ק); קשריו עם רנ"ק עוררו את חמת החסידים. הוא כיהן שם קרוב לרבע מאה. בשנת 1846, כשחוקקה הממשלה האוסטרית שכל רב חייב בתואר אקדמי, נבחן בפילוסופיה וקיבל תואר מגיסטר מאוניברסיטת לבוב. בשנת ה'תרי"ב (1852) הזמינה אותו קהילת קאליש שבפולין לכהן בה כרב.

נאמן למסורת, ובד בבד בעל גישה מחקרית מסודרת, הגן על סמכות התורה שבעל פה מפני ביקורת המשכילים ונלחם ברפורמה. בספרו "מנחת קנאות" התנגד להחלטות ועידת הרפורמים בבראונשווייג (1844): נגינה בכלי זמר בשבת, התרת קטניות בפסח ושינוי מנהגי בית הכנסת. כפוסק אסר על נשים לחבוש פאה נוכרית, אפילו גרושות ואלמנות. בינו לבין החתם סופר התקיימו חילופי מכתבים חמים.

חיבוריו: "תורת נביאים", "עטרת צבי", "דרכי הוראה", "מבוא התלמוד", שו"ת מהר"ץ חיות, "מטבע הברכות", "עבודת המקדש", "תפארת למשה" ו"מנחת קנאות". הגהותיו על התלמוד נדפסו במהדורות הש"ס החל משנת ה'ת"ר (1840), ובהן ש"ס וילנא, ובזכותן שמו שגור בפי לומדי הישיבות. רוב כתביו כונסו ב"כל כתבי מהר"ץ חיות" (ירושלים, ה'תשי"ח).

בשנת 1855 פשטה בקאליש מגפת כולרה שפגעה ברב ובאשתו. לאחר ריפוי במעיינות מרינבאד שב לז'ולקווה ומשם הגיע ללבוב לבקש סעד רפואי. שם נפטר בגיל 49, בל' בתשרי ה'תרט"ז (12 באוקטובר 1855), ונטמן בבית הקברות היהודי הישן בלבוב. בין נכדיו: הרב צבי פרץ חיות, רבה של וינה, ושאול חיות, ספרן ארכיון הקהילה בווינה.