הרב שניאור זלמן פרדקין נולד באדר ה'תק"צ (1830) בעיירה לאדי, לשלמה ואידל, ונקרא על שם מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, שזו הייתה עיירתו.

היה תלמיד מובהק של בעל הצמח צדק מלובביץ', ואחרי נישואיו למד גם אצל רבי אליהו יוסף מדרובין. הצמח צדק העריכו מאוד, כינהו "גאון" ושיתפו בענייני בית הדין. נודע בזכרונו המופלא, ומסופר שלא שכח דבר ממה שלמד.

הוא קיבל על עצמו שלא להתפרנס מן הרבנות, אך לאחר שאיבד את כל רכושו – לפי מקור אחד בשריפה שכילתה את נכסי חותנו העשיר – נבחר בשנת תרט"ו (1855), בהוראת הצמח צדק, לרב העיר פולוצק. בשנת תרכ"ח נבחר לרבה של לובלין, ומאז נודע בכינוי "הגאון מלובלין". לאחר פטירת רבו פעל רבות להמשך תנועת חב"ד בלובביץ' בהנהגת בנו, הרב שמואל שניאורסון.

בקיץ תרנ"ב (1892) עלה לירושלים וייסד בה את בית הדין של כוללות החסידים, בנפרד מבית הדין של עדת הפרושים. לזמן קצר שימש כרב הקהילה החסידית בירושלים, ורבים פנו אליו בבקשות ברכה.

חיבוריו: ספר השו"ת "תורת חסד", שחלקו על אורח חיים יצא לאור בוורשה תרמ"ג וחלקו על אבן העזר הודפס לאחר פטירתו; כתביו על יורה דעה וחושן משפט אבדו. נפטר בירושלים בה' בניסן ה'תרס"ב (1902) ונקבר בחלקת חב"ד בבית הקברות בהר הזיתים. נכדו היה יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח הראשון.