רבי שלמה לוריא, המהרש״ל (1510–1573), הוא מגדולי התלמודיסטים של פולין ומן המנהיגים של יהדות אשכנז במאה השש עשרה. הוא עמד בראש ישיבות בכמה מערי פולין, ובהן לובלין, שבהנהגתו הפכה לאחד ממרכזי הלימוד הגדולים באירופה.

חיבורו הגדול, ים של שלמה, בוחן את פסקי ההלכה בחזרה ישירה אל התלמוד ולא אל ספרי הפוסקים. “חכמת שלמה” שלו, הגהות וביאורים קצרים על נוסח התלמוד, נדפסים בכל מהדורות התלמוד; שני החיבורים נחשבים לאבני יסוד בפרשנות התלמוד הבבלי. הוא הניח גם תשובות, המצוטטות עד היום, והגהות על ספרים קדומים.

הדורות הבאים העמידו אותו בשורה אחת עם גדולי דורו, לצד רבי יוסף קארו והרמ״א. הכרוניקן דוד גנז כתב עליו: “מהר״ר שלמה לוריא מאוסטרהא, המאור הגדול, עטרת ישראל, פלא דורו… העמיד תלמידים הרבה וגבר על כל אנשי דורו”. מצאצאי רש״י, ניהל התכתבות מפורסמת עם בן דודו הרמ״א, ודנו בשאלות הלכה בגילוי לב ובכבוד הדדי.

הוא נפטר בי״ב בכסלו ה׳של״ד (1573).