רבי שמעון שלום קאליש, האדמו״ר מאמשינוב (1883–1954), היה בנו של רבי מנחם קאליש, האדמו״ר השני מאמשינוב, ומצאצאי רבי יצחק מווארקי. בפטירת אביו בשנת 1918 הלכו רוב החסידים אחרי אחיו הבכור, רבי יוסף; רבי שמעון שלום הקים את חצרו באוטבוצק, ליד ורשה, ואהבתו לחסידיו משכה אליו רבים. למדן ומקובל, נהג כאדמו״רי אמשינוב להתפלל באיחור, ואמר שיהודי צריך שני שעונים: אחד שמראה שכבר מאוחר, ואחד שמראה שעוד לא מאוחר מדי.

בתחילת מלחמת העולם השנייה ברח עם בנו ואחיינו לווילנה ולקובנה, ואחר כך ברכבת הטרנס־סיבירית ליפן ולשנגחאי. הוא היה מן הפועלים הגדולים להצלתם של אלפי בני ישיבות מיר, קלצק, ראדין ונובהרדוק בדרך זו. כשלחצו הנאצים על היפנים להסגיר להם את יהודי שנגחאי, זומן לשלטונות; לפי הסיפור, לשאלה “מדוע הנאצים שונאים את היהודים?” השיב: “משום שאנו אסייתים, כמוכם”. היפנים לא נכנעו, ומצבם של הפליטים הוטב.

אחרי המלחמה השתקע בוויליאמסבורג שבארצות הברית, והחל לבנות ישיבה בשכונת בית וגן בירושלים, אך חלה ונפטר בי״ט באב ה׳תשי״ד (1954) בטרם הספיק לעלות לארץ. ארונו הועבר לטבריה, והוא טמון בבית הקברות העתיק, בין תלמידי הבעל שם טוב. תורותיו קובצו ב“משמיע שלום”.