רבי שמעון בר יוחאי, המכונה רשב״י, היה תנא בדור הרביעי לתנאים, שחי בארץ ישראל במאה השנייה לספירה, בתקופת השלטון הרומי. שנת לידתו אינה ידועה. בצעירותו נמנה עם החכמים שהתקבצו ב״כרם ביבנה״.

הוא למד תורה מפי רבי עקיבא, תחילה בבני ברק במשך שלוש עשרה שנה, ולאחר מכן אף בבית האסורים, קודם שרבי עקיבא הוצא להורג על ידי הרומאים. רשב״י נמנה עם חמשת התלמידים שהעמיד רבי עקיבא לאחר מות מרבית תלמידיו, ועם התלמידים שסמך רבי יהודה בן בבא בסתר.

על פי התלמוד הבבלי (שבת לג, ב), התבטא רשב״י נגד מעשי הרומאים, נדון למיתה ונאלץ להסתתר עם בנו רבי אלעזר במערה. הם ניזונו מעץ חרוב וממעיין שנבראו להם בדרך נס, ולמדו תורה במערה שתים עשרה שנה, ואחריהן שנה נוספת. מסורת מאוחרת מן המאה ה־16 מזהה את המערה בפקיעין.

לאחר מכן לימד בבית מדרשו בתקוע שבגליל, ובין תלמידיו היה רבי יהודה הנשיא. הלכותיו מובאות כמעט בכל מסכתות התלמוד, ולבית מדרשו מיוחסים הספרי ומכילתא דרשב״י. המסורת מייחסת לו את ספר הזוהר, שבו הוא מכונה ״בוצינא קדישא״, ורוב הדרשות שבו מובאות בשמו ובשם תלמידיו.

שנת פטירתו אינה ידועה. יום ל״ג בעומר, י״ח באייר, התקבל במסורת כיום ההילולא שלו, ולפי ספר הזוהר גילה ביום פטירתו לתלמידיו את סודות הקבלה. הוא נקבר במירון, ומדי שנה פוקדים את ציונו בל״ג בעומר מאות אלפים, ושרים בין השאר את הפיוט ״בר יוחאי נמשחת אשריך״ שחיבר רבי שמעון לביא.