רבי שלום דובער שניאורסון, המכונה ״האדמו״ר הרש״ב״, נולד בלובביץ׳ בכ׳ בחשוון ה׳תרכ״א (5 בנובמבר 1860), בנו השני של רבי שמואל, האדמו״ר הרביעי מליובאוויטש, ושל הרבנית רבקה. סבו, ה״צמח צדק״, בחר את שמו. רוב לימודו וחינוכו היה אצל אביו, ולאחר חתונתו למד בהדרכת הרב שמואל בצלאל שעפטיל. בי״א באלול ה׳תרל״ה (1875) נשא לאשה את שטערנא שרה, בת דודו רבי יוסף יצחק מאוורוץ׳.

אביו נפטר בי״ג בתשרי ה׳תרמ״ג (1882). מפני כבוד אחיו הגדול, הרב שניאור זלמן אהרן, קיבל על עצמו את ההנהגה בהדרגה, ובאופן מוחלט בראש השנה ה׳תרנ״ד (1893). תקופה ארוכה הסתגר בלימודו, גמרא ופוסקים ביום וחסידות בלילה.

בט״ו באלול ה׳תרנ״ז (1897), בסעודת שבע הברכות של בנו יוסף יצחק, ייסד את ישיבת תומכי תמימים בלובביץ׳, שבה נלמדה תורת החסידות כחלק מסדרי הלימוד הקבועים לצד התלמוד וההלכה, ואת שיטת הלימוד בה התווה ב״קונטרס עץ החיים״ (תרס״ד, 1904). בישיבה למדו עד ארבע מאות תלמידים, והוא ייסד ישיבות נוספות באותו שם, וכן את ישיבת ״תורת אמת״ בחברון בשנת תרע״ב (1912).

פעל רבות למען יהדות רוסיה: נאבק בהשפעת תנועת ההשכלה והציונות, היה מראשי ״אספת הרבנים״ בסנקט פטרבורג בשנת תר״ע (1910), וניהל קשרים ענפים עם גדולי דורו, ובהם רבי חיים מבריסק וה״חפץ חיים״. מאמריו כונסו ב״ספר המאמרים״ בעשרים ותשעה כרכים, ומן הנודעים שבהם ההמשכים ״יום טוב של ראש השנה תרס״ו״ והמשך תער״ב. מחיבוריו גם ״אגרות קודש״, ״תורת שלום״, ״קונטרס התפילה״ ו״קונטרס העבודה״.

בשנת תרע״ו (1915), עם התקרבות מלחמת העולם הראשונה, עזב את לובביץ׳ ועבר לרוסטוב על הדון. שם נפטר במוצאי שבת, אור לב׳ בניסן ה׳תר״פ (21 במרץ 1920), כשהוא ממנה בצוואתו את בנו היחיד, רבי יוסף יצחק, לממשיך דרכו. נקבר בבית העלמין הישן ברוסטוב, ולימים הועברה גופתו בידי חסידים לבית העלמין החדש בעיר, שם פוקדים את קברו עד היום.