רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון, רס"ג, נולד בשנת ד'תרמ"ב (882) בכפר דילץ שבמחוז פיום במצרים העילית, ומכאן כינויו "פיומי". לפי עדויות מאוחרות היה מצאצאי התנא רבי חנינא בן דוסא, ולאחד מבניו קרא דוסא. בצעירותו עזב את מצרים לארץ ישראל, שם למד בטבריה אצל עלי בן יהודה הנזיר (אבו כת'יר), ומשם נדד לסוריה ולבבל.

בגיל עשרים חיבר את חיבורו הגדול הראשון, המילון העברי "אגרון", ובגיל עשרים ושלוש חיבור פולמוס נגד תלמידי ענן בן דוד – ראשית מאבקו בקראים להגנת התורה שבעל פה. בשנים ד'תרפ"ב–ד'תרפ"ד (921–923), בטרם היה לגאון, עמד בראש חכמי בבל נגד אהרן בן מאיר, גאון ארץ ישראל, במחלוקת על קביעת הלוח, וחיבר על כך את "ספר המועדים"; עמדתו התקבלה ושמרה על אחדות הלוח.

בא' בסיוון ד'תרפ"ח (928), בגיל ארבעים ושש, מינה אותו ראש הגולה דוד בן זכאי לגאון סורא, אף שהיה זר ממצרים, בניגוד לנוהג שלפיו נבחר הגאון מבין חכמי הישיבה. בהנהגתו שבה סורא להיות מרכז התורה הגדול ביותר בבבל. כעבור שנתיים סירב לחתום על פסק דין של ראש הגולה שנראה לו שגוי; ראש הגולה הדיחו והטיל עליו חרם, וכל צד מינה מחליף לצד השני. הפיוס בא בשנת 937, ורס"ג שב לכהונתו.

איש אשכולות, הוא נחשב בתחומים רבים למייסד ולראשון: הראשון שעסק בדקדוק העברי באופן שיטתי, מראשוני הרבנים שכתבו בהרחבה בערבית יהודית, שהוא נחשב למייסד ספרותה, והראשון שחיבר ספר שיטתי בפילוסופיה יהודית. חיבוריו: תרגום התנ"ך לערבית עם פירוש (ה"תפסיר"), "ספר האמונות והדעות" (הושלם בשנת 933), סידור, ספרי הלכה ודקדוק, פיוטים, וכתבי פולמוס נגד הקראים ונגד חיוי אל-בלכי.

הוא נפטר בסורא בליל כ"ו באייר ד'תש"ב (16 במאי 942), ב"מרה שחורה" לפי אברהם אבן דאוד, לאחר ארבע עשרה שנה בראש הישיבה ובטרם מלאו לו שישים, כפי שכתבו בניו שארית ודוסא – שהיה לימים בעצמו גאון סורא. הנוסע בנימין מטודלה (המאה ה-12) ראה את קברו במתא מחסיא (סורא) שבבבל; מסורות מאוחרות יותר מציינות את קברו בהר סיני או בבית העלמין העתיק בצפת.