רבי פינחס בן יאיר היה תנא בסוף המאה השנייה, בן הדור הרביעי–החמישי, שהתגורר כנראה בלוד. הוא היה כהן. על פי התלמוד (שבת לג ע"ב) היה חתנו של רבי שמעון בר יוחאי, ואילו הזוהר מציג אותו כחותנו; יש מהפרשנים ששיערו שהיו שני חכמים בשם זה. הוא היה חברו של רבי יהודה הנשיא, ומנע ממנו להתיר את השמיטה. הוא נודע בחסידותו יותר מאשר בתורתו ההלכתית, שאינה מוזכרת במשנה, אך בדיוניו עם רבי שמעון ניכרת חריפות רבה.

התלמוד אומר עליו: "מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו" (חולין ז ע"ב). פעם הוזמן לסעודה אצל רבי יהודה הנשיא, וכשראה בחצר פרדות לבנות מסוכנות חזר על עקבותיו. הוא הצטיין במצוות פדיון שבויים, בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא שבה נמכרו יהודים רבים לעבדות, ובהקפדה על המעשרות: המדרש מספר שחמורו, שנגנב, סירב לאכול שעורים שלא עושרו. התלמוד מספר גם שנהר גינאי נחלק לפניו כשיצא לפדיון שבויים, ושהשיב לתלמידיו שרק מי שמעולם לא פגע באדם יכול לעבור כך. שני אנשים הפקידו אצלו שתי סאים חיטים; הוא זרע אותן ושמר את היבול שבע שנים, והשיב להם את כל התבואה שהצטברה.

הוא תיאר את דורו בצבעים קודרים: "משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון... על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים" (משנה סוטה ט, טו). הוא ידוע בעיקר ב"סולם" שלו: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב). ברייתא זו היא היסוד לספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל. מדרש תדשא, הנקרא גם ברייתא דרבי פינחס בן יאיר, מיוחס לו.

על פי המסורת שהובאה בשם האר"י בספר "עמק המלך", הוא קבור בבית העלמין העתיק בצפת, בתחתית ההר, תחת גל אבנים ללא מצבה, שכן בחייו לא נהנה מעולם מכספם של אחרים. נהוג להקיף את קברו שבע פעמים, מנהג שהובא על ידי האדמו"ר ממונקאטש.