הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע כנצי״ב מוולוז׳ין, נולד בכ״ט בחשוון ה׳תקע״ז (20 בנובמבר 1816) בעיירה מיר. היה בנו הבכור של יעקב ברלין, סוחר ותלמיד חכם; מצד אביו התייחס לרבי אלחנן מברלין, ומצד אמו לרבי מאיר אייזנשטט, בעל שו״ת פנים מאירות.

בגיל 11 החל ללמוד בישיבת וולוז׳ין, ובגיל 13 וחצי לקחו רבי יצחק מוולוז׳ין, ראש הישיבה, לחתן לבתו. כעשרים וחמש שנה שקד על התורה, וגדלותו נסתרה תחילה מחמת ענוותנותו. משנת ה׳תר״ז (1847) החל למסור שיעורים בישיבה.

בשנת ה׳תרי״ג (1853) עמד בראש ישיבת וולוז׳ין, והנהיג אותה קרוב לארבעים שנה; בימיו גדל מספר תלמידיה ממאה ליותר מחמש מאות. דרכו בלימוד דגלה בבקיאות ובפשטות, בעיון בספרות הגאונים ובמדרשי ההלכה ובחיפוש אחר נוסחים מדויקים. הוא היה חבר פעיל בתנועת חובבי ציון ותמך ביישוב ארץ ישראל, אך תבע שייעשה מתוך שמירת המצוות.

מחיבוריו: העמק דבר על התורה, העמק שאלה על השאילתות של רב אחאי גאון, רינה של תורה על שיר השירים, שו״ת משיב דבר וחידושי מרומי שדה, שיצאו לאור לאחר פטירתו.

בשבט ה׳תרנ״ב (פברואר 1892) נסגרה הישיבה בלחץ השלטונות הרוסיים, שתבעו שעות רבות ללימודי חול. הסגירה הרעה את בריאותו ומנעה ממנו להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. נפטר בוורשה ביום חמישי כ״ח באב ה׳תרנ״ג (10 באוגוסט 1893), ונקבר למחרת בבית הקברות היהודי בוורשה, ולימים נקבר לצדו רבי חיים סולובייצ׳יק.