נחום איש גמזו היה תנא בן הדור השני לתנאים, במאה הראשונה לספירה, ואחד מרבותיו של רבי עקיבא, שלפי המסורת שימש אותו עשרים ושתיים שנה. הוא התפרסם בעיקר בזכות מנהגו לומר על כל דבר ״גם זו לטובה״.

בתלמוד הבבלי (תענית כא ע״א) מוסבר שזו הסיבה שנקרא ״איש גם זו״. לעומת זאת, רבנו חננאל ורבי נתן מרומי בספר הערוך כתבו שנקרא כך על שם עיר מגוריו, גמזו, הנזכרת בספר דברי הימים.

התלמוד מספר כי נשלח עם תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות כמתנה לבית הקיסר, ובלילה נגנבה התיבה ומולאה עפר. כשרצה המלך להרוג את כולם אמר: ״גם זו לטובה״. בא אליהו, נדמה כאחד השרים, והציע שאולי זהו עפרו של אברהם, שהיה נעשה חרבות. ניסו אותו על מדינה שלא הצליחו לכבוש, וכבשוה, ונחום שב בכבוד רב.

עוד מסופר שם כי בסוף ימיו היה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין. לשאלת תלמידיו השיב שהוא עצמו גרם לכך, לאחר שעני ביקש ממנו מזון והוא אמר לו להמתין עד שיפרוק מן החמור, והעני מת בטרם הספיק לפרנסו. בהלכה דרש את התורה על פי ״ריבויים ומיעוטים״, ולפי התוספתא רבי עקיבא למד דרך זו ממנו.

לפי מסורת אחת קברו נמצא בצפת, ברחוב גמזו שבחלקה הדרומי של העיר, ושם עורכת העירייה את ההילולא שלו בט״ו באב; לפי מסורת אחרת הוא קבור בדרך לפרוד.