הרב משה חיים לוצאטו, הרמח״ל, נולד בשנת ה׳תס״ז (1707) בפדובה שבאיטליה, לרבי יעקב חי לוצאטו, סוחר ותלמיד חכם, ולדיאמנטי. מילדותו שקד על התורה מפי רבנים ועל מדעים ושפות מפי מורים. רבו המובהק היה רבי ישעיהו באסאן, ואצל הרב יצחק חיים קנטריני למד לשון עברית, שירה איטלקית ורטוריקה. בגיל שמונה־עשרה הוציא לאור את חיבורו הראשון, ״לשון למודים״, העוסק בתורת המליצה.

בראש חודש סיוון ה׳תפ״ז (1727) חווה לדבריו התגלות של מגיד שגילה לו סודות קבליים, ובראש חבורת ״מבקשי ה׳״ קבע סדרי לימוד מיוחדים. הגילויים עוררו התנגדות עזה של חכמי הדור, שחששו מפני חזרה של פרשת שבתי צבי, והרמח״ל התחייב בכתב שלא לחבר עוד חיבורים בשם מגיד או נשמות קדושים. בכ״א בשבט ה׳תצ״א (1731) נשא את צפורה, בתו של הרב דוד פינצי, רבה של מנטובה.

בשבט ה׳תצ״ה (1735) הגיע לאמסטרדם והשתלב בקהילה הפורטוגזית, ושם התפרנס מליטוש. באמסטרדם חיבר את ספרי המוסר והאמונה שלו, ובהם ״מסילת ישרים״ (1740), שהפך לספר היסוד של תנועת המוסר והשפיע על עולם הישיבות כולו, ו״דרך השם״.

חיבוריו: מסילת ישרים, דרך השם, דעת תבונות, קל״ח פתחי חכמה, אדיר במרום, המחזות מעשה שמשון ומגדל עוז, לישרים תהילה ועוד.

בשנת ה׳תק״ג (1743) עזב את אמסטרדם עם אשתו ובנו, עלה לארץ ישראל וקבע את מגוריו בעכו. שם נפטר במגפה יחד עם אשתו ובנו היחיד בכ״ו באייר. לפי הדעה המקובלת נפטר בשנת ה׳תק״ו (16 במאי 1746), אך יש הסבורים שנפטר כבר בשנת ה׳תק״ד. מקום קבורתו שנוי במחלוקת: מסורת אחת מציינת את טבריה, סמוך לקבר רבי עקיבא, שם הקים יצחק בן־צבי ציון בשנת ה׳תש״ז (1947), ואילו חוקרים אחרים מזהים את קברו בבית העלמין היהודי בכפר יאסיף.