רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, הנקרא בקטלאנית בונאסטרוק סה פורטה, נולד בשנת ד'תתקנ"ד בערך (1194) בגירונה שבקטלוניה, אז חלק מכתר אראגון, ושם גדל, למד וחי את רוב ימיו. רבי יונה גירונדי היה בן דודו.

למד תלמוד מפי רבי יהודה בר יקר, מתלמידי הריצב"א, וממנו קיבל את תורת בעלי התוספות, ומפי רבי נתן בן מאיר, שממנו קיבל את תורת פרובנס. לפרנסתו עסק ברפואה, והיה פוסק, פרשן המקרא והתלמוד, מקובל, משורר והוגה דעות. בין תלמידיו היו הרשב"א והרא"ה.

בפולמוס על כתבי הרמב"ם כתב איגרות בניסיון לגשר בין הצדדים, וקרא לחכמי צרפת לבטל את החרם. בשנת 1263 כפה עליו חיימה הראשון, מלך אראגון, להשתתף בוויכוח פומבי בברצלונה מול המומר פאבלו כריסטיאני; הוא עמד על אמונת ישראל בחופש ביטוי שלא היה מקובל, והמלך נפרד ממנו במתנה. כעבור שנים אחדות, בלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי, נאלץ לברוח מספרד ועלה לארץ ישראל בשנת 1267.

בירושלים מצא חורבן, ארגן קהילה ובנה בית כנסת; ביקר גם בחברון, ואחר כך חזר לעכו, ושם נשא את דרשתו לראש השנה בסביבות 1269. הוא נחשב לאחת הדמויות שחידשו את הקהילה היהודית בירושלים לאחר מסעי הצלב.

מחיבוריו: פירוש לתורה, המשלב פשט, עיון ורמזי קבלה; חידושים על התלמוד; תורת האדם; השגות על ספר המצוות לרמב"ם; מלחמות ה', להגנת הרי"ף; ודרשות ואיגרות, ובהן האיגרת המפורסמת לבנו נחמן.

נפטר בארץ ישראל בסביבות שנת 1270, ולפי המסורת בי"א בניסן. מקום קבורתו אינו ודאי: לפי מסורות שונות נקבר בחיפה למרגלות הכרמל (המקור הקדום ביותר), בעכו, בחברון או בירושלים.