רבי משה בן מימון, הרמב״ם, נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד׳תתצ״ח (1138), ויש אומרים בי״ד בניסן ד׳תתצ״ה (1135). את חינוכו רכש מאביו, רבי מימון הדיין, ומכתבי רבו של אביו, רבי יוסף אבן מיגאש, וראה עצמו גם כתלמידו של הרי״ף. לצד לימוד התורה למד גם מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה.

בשנת 1148 נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה בעקבות פלישת אל־מוואחידון. לאחר נדודים של כעשר שנים ניסתה להתיישב בפאס, אך כעבור שנים אחדות נאלצה לעזוב גם אותה. בשנת ד׳תתקכ״ה (1165) הפליגה המשפחה לעכו, והרמב״ם עלה משם להתפלל בירושלים. לאחר מכן השתקעה המשפחה במצרים, תחילה באלכסנדריה ואחר כך בפוסטאט.

בפוסטאט שימש כמנהיג הדתי של הקהילה, הוכתר פעמיים במשרת ״ראיס אל־יהוד״ (ראש היהודים) ושימש אב בית הדין. לאחר שאחיו דוד, שפרנס את המשפחה, טבע בים הודו בשנת 1177 לערך, פנה לרפואה; משנת 1185 שימש רופאו של הווזיר אל־פדיל, ומאוחר יותר של אל־אפדל בנו של צלאח א־דין. במצרים נולד בנו, רבי אברהם (1186).

בין חיבוריו: פירוש המשנה, שהחל לחבר בגיל עשרים ושלוש, ובהקדמתו לפרק חלק (סנהדרין י) מנה את שלושה עשר העיקרים; ספר המצוות; משנה תורה, קודקס של כל ההלכה בארבעה עשר ספרים, שבו עסק משנת ד׳תתקכ״ח (1167) עד ד׳תתקל״ז (1177); מורה הנבוכים; וכן אגרות, תשובות וספרי רפואה. הוא כונה ״הנשר הגדול״, ועליו נאמר: ״ממשה עד משה לא קם כמשה״.

נפטר בפוסטאט בכ׳ בטבת ד׳תתקס״ה (דצמבר 1204) בגיל שישים ושש, ובנו רבי אברהם מילא את מקומו. על פי המסורת הועברה גופתו לטבריה לפי בקשתו, ושם עומד ציונו, שאליו עולים רבים.