רבי משה בן מכיר, הנקרא גם משה בן יהודה המכירי, היה מחכמי צפת ומקובליה במאה ה-16. על פי המסופר, היה ידידו של רבי שמואל די אוזידא, מחבר "מדרש שמואל" על פרקי אבות.

הוא עמד בראש ישיבה בעין זיתים (עין זיתון) הסמוכה לצפת, המקום שבו קבורים התנא רבי יהודה בר אלעאי וחכמים נוספים. הישיבה פעלה שם כנראה משנת ה'שמ"ב (1582). מן האיגרות ששלחה לחוץ לארץ בבקשת סיוע כספי בין השנים שנ"ח–שס"א (1598–1601), ומכתב יד המכיל את תקנותיה, עולה שמבנה הישיבה היה אופייני לישיבות הספרדיות בתקופה זו: חבורת תלמידי חכמים, "חברים מקשיבים", שבראשם עמד "הראשון" או "החכם".

כשאר חבורות צפת, הושפעה הישיבה מן האווירה הרוחנית ומן המתח המשיחי של התקופה, ופעלה לקירוב הגאולה במעשי תשובה וסיגופים. אולם בניגוד לחבורות רבי שלמה אלקבץ, האר"י, רבי חיים ויטל ורבי אלעזר אזכרי, שעיקר עיסוקן היה בגילוי הסודות ולימודם, נקטה חבורתו בדרך הלימוד המקובלת בישיבות הספרדיות. בתקנותיה, עשר במספר, נקבעו משמרות של לומדים יום ולילה ללא הפסקה במשניות, בזוהר, בגמרא, במקרא ובכתבי הרי"ף והרמב"ם, ועלייה שבועית לקבר רבי יהודה בר אלעאי כדי להתפלל "בעד כל ישראל". בשנת ה'שס"א (1601), בעקבות שוד של "אורחת ישמעלים", עברה הישיבה מעין זיתים לצפת.

עיקר פרסומו בזכות ספרו "סדר היום", ספר הלכתי-קבלי המתאר, כלשון ההקדמה, את "הסדר שיעשה האדם בימיו ובלילותיו, בשבתות ובמועדים, סדר כל השנה בשבתו בבית ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו". הספר הודפס לראשונה בוונציה בשנת שנ"ט (1599) על ידי חתנו, רבי שלמה מור דוד, ששהה שם בשליחות לגיוס כספים לישיבת חותנו, ושוב בוונציה בשנת שס"ה (1605). הספר מובא בדברי הפוסקים ומהווה מקור למנהגים ולנוסחים רבים, ובהם תפילת "מודה אני" שהוזכרה לראשונה בספר זה. בסופו נדפסו פירושו למשנת "בן חמש שנים למקרא" וביאור לספר קהלת.