רבי אפרים בן ישראל אנקווה, "הרב" של תלמסאן, נולד בשנת ה'קי"ד (1354) בטולדו שבספרד. אביו, רבי ישראל אנקווה בעל "מנורת המאור", עלה על המוקד וספר תורה בידו בגזרות קנ"א (1391). ניחן בשכל ובזיכרון יוצאי דופן, למד תחילה אצל אביו, ובגיל צעיר נשלח ללמוד אצל רבנו נסים גירונדי (הר"ן), הנחשב גם לרבם של גדולי ראשוני אלג'יריה בני דורו, כמו הריב"ש. הוא היה רב, רופא, פייטן ופילוסוף.

לאחר פרעות קנ"א ברח מספרד כרבים מבני קהילתו. מאז היה שרוי באבל על החורבן וקיבל על עצמו אורח חיים של פרישות. לאחר שנתיים של נדודים הגיע בשנת 1393 למרכש, שם כיבדוהו במסירת דרשות, ומשם להונין, שבה שימש כדיין, עד שהתיישב בתלמסאן שבאלג'יריה. על פי המסורת, סירב להמשיך עם שיירה בשבת ושהה בשבת לבדו ביער, ושם בא אריה ושכב לצידו "ככלב השוכב ליד אדונו"; במוצאי שבת נכנס לעיר רכוב על האריה, ונחש משמש לו כמושכות. מסופר גם שריפא את בתו של שליט המקום ממחלה חשוכת מרפא, ובזכות זאת הותר ליהודים ללון בעיר עצמה.

בתלמסאן כיהן כרב וכדיין קרוב לארבעים שנה עד פטירתו, והקים בה מוסדות דת, בתי דין ובית כנסת הנושא את שמו. בבית דינו ישב רבי ישועה הלוי בעל "הליכות עולם". סמכותו התפשטה בכל אלג'יריה, ובני דורו כינוהו "הרב" סתם, כינוי שנשאר לו דורות רבים. הוא ידע גם התנגדות: בפרשת "היבמה מתאזה" עורר היתר הייבום שנתן פולמוס חריף, והוא כתב לרשב"ץ להצדיק את פסקו. כרמב"ם וכרשב"ץ למד רפואה ושימש כרופאו האישי של שליט תלמסאן. החיד"א כותב עליו: "רב גדול בעיר תלמסאן ומלומד בנסים ומופלג בחסידות וקדושה".

חיבוריו: "שער כבוד ה'", שנכתב בתשובה לשאלת בנו רבי ישראל, ובו הוא מיישב את דברי הרמב"ם מהשגות הרמב"ן ב"שער הגמול"; פיוטים, ובהם "אדון עולם אשר נעלית" ופיוט ארמי שנכנסו למחזור יום הכיפורים של יהודי אלג'יר; חלק מתשובותיו אבד.

הוא נפטר במוצאי שבת, א' בכסלו ה'ר"ב (4 בנובמבר 1442), לפי רבי אברהם גבישון בעל "עומר השכחה"; הכינוי "הרב" רומז לגימטריית שנת פטירתו, ר"ב. קברו בתלמסאן, ליד מעיין שבו נהג לטבול, הפך למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ולאחד ממוקדי העלייה לרגל הגדולים של יהודי צפון אפריקה, עד עזיבת יהודי אלג'יריה בשנת 1962. ההילולא שלו נערכת בא' בכסלו, וזכרו מועלה גם בל"ג בעומר.