רבי אלעזר בן עזריה (ראב״ע) היה תנא בדור יבנה, בן זמנם של רבן גמליאל, רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא. היה כהן, דור עשירי לעזרא הסופר, ונודע בעושרו הרב. אביו, רבי עזריה, היה אף הוא כהן עשיר ומכובד, ודודו היה התנא שמעון אחי עזריה. למד אצל רבי יוסי הגלילי, ולאחר מכן הצטרף לחכמי יבנה.

כאשר החליטו חכמי יבנה להדיח את רבן גמליאל מנשיאות הסנהדרין, בחרו ברבי אלעזר בן עזריה בשל חכמתו, ייחוסו ועושרו. לפי התלמוד הבבלי היה אז כבן שמונה עשרה; הוא נמלך באשתו, והיא השיבה שאין לו שערות לבנות, ונעשה לו נס וגדלו לו שמונה עשרה שורות של שיער לבן. כך מסביר התלמוד את מאמרו במשנה, המובא בהגדה של פסח: ״הרי אני כבן שבעים שנה״. תחת הנהגתו נפתחו שערי בית המדרש לכל, ובו ביום נוספו ספסלים רבים. לאחר מכן הוחזר רבן גמליאל לנשיאות, אך רבי אלעזר המשיך לשמש עמו, ודרש שבת אחת מכל ארבע (או שלוש).

נסע לרומי עם רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי עקיבא, והיה בר פלוגתא של רבי עקיבא. מיוחסת לו האמירה ״דיברה תורה כלשון בני אדם״, והתנגד להרבות בדיני נפשות: לדבריו, סנהדרין ההורגת אחד לשבעים שנה נקראת חבלנית. במסכת אבות מובא בשמו שבמקום שאין לחם אין התורה מתקיימת, ובלא תורה חסר הלחם. מתלמידיו: רבי יהודה ורבי מאיר.

כשנפטר אמרו חכמים שניטלה עטרת החכמים. לפי מסורת המתועדת מימי הביניים, הוא קבור בעלמה שבגליל העליון, לצד אביו רבי עזריה.