רבי דוד לייקס (בכתיב נוסף: לייקעס) היה בנם של רבי ישראל ולאה. על שם אמו כונה "דוד לאה'ס", כלומר דוד של לאה, ומכאן שם משפחתו.

נמנה עם תלמידי הבעל שם טוב. תחילה כיהן כדיין בבית הדין בעיר באר שבפודוליה (כיום באוקראינה), תחת רבי יעקב שמשון משפטיבקא, ולאחר שזה עזב את העיר נבחר לרבה ולאב בית הדין שלה.

המקורות מתארים אותו כאדם שמח תמיד, שהפיץ סביבו שמחה. כשנפטרו אשתו הראשונה וילדיו, גער במי שבאו לנחמו והמשיך בשמחתו; בפטירת הבעל שם טוב בכה, אך הרשה לעצמו להתאבל זמן קצר בלבד.

נישא בשנית כשהיה בן יותר משבעים, ומנישואים אלה נולדו לו שני בנים ובת, פייגא, שנישאה בזיווג שני לרבי מרדכי מצ'רנוביל. כמה מצאצאיו, ובהם נכדו רבי דוד מטולנה, נקראו על שמו. הוא היחיד שנתן הסכמה לספר "אגרת הקודש" של רבי מנחם מנדל מוויטבסק (תקנ"ד), ותשובה שלו נדפסה בתחילת הספר "תקוני הזבח" (אודסה, תרמ"ג).

נפטר בכ"א בניסן, שביעי של פסח, שנת ה'תקנ"ט (1799) לפי נוסח מצבתו המשוחזרת, ולפי מקורות אחרים בשנת ה'תק"ס, בגיל מופלג (כמאה שנה לפי הביוגרפיות). נקבר בעיר רבנותו באר. על פי נוסח מצבתו, הבטיח לצאצאיו כי אם יבואו להתפלל על קברו בראש חודש אלול כשחל ביום רביעי, מובטחת להם ישועה.