רבי דוד חיים פארדו, המכונה בספרי האחרונים הרד"פ או השל"ד (על שם ספרו "שושנים לדוד"), נולד בוונציה בא' בניסן ה'תע"ח (1718) לרבי יעקב מראגוסה וליוסטינה; המשפחה הייתה מצאצאי רבי שמואל אבוהב. בילדותו התייתם מאביו, וקרוב משפחתו הגביר משה (שמואל) אשכנזי אסף אותו ואת אחותו רחל אל ביתו. למד תורה מפי רבי שלמה זלמן מלבוב ומפי רבי יעקב בליליוס מרבני ונציה.

בשנת ה'תצ"ח (1738) נדד לאיספאלטרו (ספליט) שבדלמטיה, שם נתמנה למלמד תינוקות והיה לתלמידו של רב העיר, רבי אברהם דוד פאפו, ולאחר פטירתו מינוהו בני העיר לרבם. פתח בעיר ישיבה, ובין תלמידיו רבי שבתי ונטורה ורבי אברהם פינסו. לאחר מכן כיהן תשע שנים כרבה של סרייבו, תיקן בה תקנות, ייסד חברות לימוד וחסד ופתח ישיבה שאליה נהרו תלמידים מכל המדינה.

בשנת ה'תקל"ה (1775) פגש בליוורנו את החיד"א והתחבר אליו, ובשנת ה'תקמ"ד (1784) נישא בנו הצעיר רבי אברהם לשמחה, בת החיד"א. בין המחותנים שררו חיבה והערכה הדדית, אף שלעיתים נחלקו בענייני פרשנות. בשנת ה'תקמ"א (1781) יצא לארץ ישראל והגיע לירושלים בשנת ה'תקמ"ב (1782); שם כיהן כחבר בבית הדין של המהרי"ט אלגאזי ועמד בראש ישיבת "חסד לאברהם ובנין שלמה".

עיקר פרשנותו בספרי חז"ל שרוב המפרשים לא עסקו בהם, כגון התוספתא והספרי, תוך השוואת דברי הגמרא, הרמב"ם והראשונים כדי לברר את הפירוש הנוטה לפשט. חיבוריו: "שושנים לדוד" על המשנה (ונציה, תקי"ב), "משכיל לדוד" על פירוש רש"י לתורה (ונציה, תקכ"א), "מכתם לדוד" (שו"ת, שאלוניקי, תקל"ב), "למנצח לדוד", "חסדי דוד" על התוספתא, "ספרי דבי רב" על הספרי, "מזמור לדוד" ו"חוקת הפסח". חלק מפיוטיו נכללו בסידורי התפילה ובסדרי הבקשות של עדות המזרח.

נפטר בירושלים בי"ב בסיוון ה'תק"ן (1790) על פי מצבתו שהתגלתה מחדש (במקורות אחרים: תקנ"ב), ונקבר בהר הזיתים, בחלקת הספרדים.