רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, הרדב"ז, נולד בספרד בשנת ה'רל"ט (1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בזמן גירוש ספרד בשנת 1492 היה כבן שלוש עשרה, ונדד עם משפחתו. בצעירותו למד אצל רבי יוסף סרגוסי. הוא ישב בצפת ובירושלים, ושהה גם בפאס שבמרוקו, שם היה חבר בבית הדין של הנגיד רבי יצחק הכהן שולאל.

לאחר מכן עבר למצרים. בקהיר נעשה מנהיג הקהילה ורבה הראשי של יהדות מצרים, ושימש בתפקיד כארבעים שנה: אב בית דין, ראש ישיבה, גבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי. הוא התפרנס ממסחר, הצליח בו והתעשר, וחילק מהונו ביד רחבה לעניים. הוא החזיר את המנהג שהשליח ציבור חוזר בקול על תפילת העמידה לאחר תפילת הלחש של הציבור, וביטל את השימוש במניין השטרות שנהג במצרים, וקבע את המניין לבריאת העולם.

לישיבתו בקהיר נהרו תלמידים מובהקים, ובהם רבי בצלאל אשכנזי, מחבר "שיטה מקובצת", והאר"י; גם רבי יעקב קאשטרו (מהריק"ש) היה מתלמידיו. כפוסק מרכזי פנו אליו קהילות רבות בשאלותיהן. לפי המקורות כתב למעלה מ-3,000 תשובות, ויש אומרים למעלה מ-10,000 שרובן אבדו; הנותרות כונסו בשו"ת הרדב"ז. עוד חיבר את "יקר תפארת" על משנה תורה לרמב"ם, את "כללי הגמרא", וספרי קבלה כגון "מצודת דוד", "מגן דוד" ו"אור קדמון".

לעת זקנתו עזב את תפקידו במצרים ועלה לירושלים, אך בשל המסים הכבדים שהטיל עליו מושל העיר עבר לצפת, שם כיבדו מאוד רבי יוסף קארו. הוא חי בצפת כעשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בשנת ה'של"ג (1573), כבן תשעים וארבע. הוא נקבר בבית העלמין העתיק בצפת, בחלקת האר"י; קברו, שנשכח, זוהה בשנת תשע"ו (2015) מימין לקבר המבי"ט.