רבי דוב בער שניאורי, האדמו״ר האמצעי, נולד בליוזנה בט׳ בכסלו ה׳תקל״ד (1773), בנם הבכור של האדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, ושטערנא; אביו קרא לו על שם רבו, המגיד ממזריטש. בשנת 1788 נשא את שיינא. כבר בחיי אביו הדריך את החסידים הצעירים בחדרים שייסד אביו.

בפטירת אביו בשנת 1812 ירש את מקומו כאדמו״ר השני של חב״ד, ובשנת 1813 השתקע בעיר ליובאוויטש, שנתנה את שמה לתנועה. פירושו לתורת אביו עורר ערעור מצד חברו ללימוד, רבי אהרן מסטרשלה, שייסד חצר משלו. בשנת 1814 הקים ועד לשיקום הערים היהודיות בבלארוס שנחרבו במלחמת נפוליאון; הוא עודד גם את יישובן של משפחות יהודיות במושבות חקלאיות ותמך בקהילת חברון.

הוא ידוע בעומקם ובאורכם של מאמריו החסידיים, המפתחים בפירוט את משנת אביו. חיבוריו, ובהם “שער היחוד”, “תורת חיים” ו“אמרי בינה”, נמנים עם הטקסטים העמוקים ביותר בחסידות חב״ד.

משהולשן לשלטונות, נאסר ושוחרר בי׳ בכסלו 1826, יום הנחגג מאז. הוא נפטר בשנה שלאחר מכן, ביום הולדתו, ט׳ בכסלו ה׳תקפ״ח (1827), בניז׳ין.