רבי דוב בער, המכונה המגיד ממזריטש, נולד בעיירה לוקאטש שליד רובנו שבווהלין לרבי אברהם, מלמד עני. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות: לרוב מקובלת שנת 1704, אך המסורות השונות מעריכות אותה בין ה׳ת״ן לה׳ת״ע (1690–1710). לפי מסורת חסידית, כשנשרף בית משפחתו ועמו מגילת היוחסין שהגיעה עד רבי יוחנן הסנדלר, ניחם הילד את אמו ואמר שהוא יחל מגילה חדשה ממנו.

למד בלבוב בישיבתו של רבי יעקב יהושע פאלק בעל ״פני יהושע״. נישא לקיילא בת שלום שכנא מטורצ׳ין ושימש מלמד בכפר סמוך, חי בעוני רב והחל לעסוק בקבלה. לאחר מכן שימש מגיד בטורצ׳ין, בקוריץ וברובנו, והצטיין בכוח הדיבור. בסביבות שנת 1740 נולד בנו, רבי אברהם המלאך.

לפי אחת המסורות, חולשת בריאותו היא שהביאה אותו אל הבעל שם טוב, והוא נעשה מתלמידיו הקרובים. לאחר פטירת הבעש״ט בחג השבועות ה׳תק״ך (1760) עמד בראש תנועת החסידות ממזריטש, שהפכה למרכזה. בשונה מרבו כמעט לא יצא מעירו, ושלח את תלמידיו להפיץ את תורתו ברחבי פולין ומחוצה לה.

תורתו דיברה על הדבקות בבורא ועל עשיית כל מעשה לשם שמיים. מבית מדרשו יצאו רוב צדיקי החסידות בדור שלאחריו, ובהם רבי אלימלך מליז׳נסק, רבי זושא מאניפולי, רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב ורבי שניאור זלמן מלאדי, שעליו הטיל לערוך מחדש את השולחן ערוך.

המגיד לא כתב ספרים, ודבריו נרשמו בידי תלמידיו. מספרי תורתו: ״מגיד דבריו ליעקב״ (קוריץ, ה׳תקמ״א – 1781), ״אור תורה״ (קוריץ, ה׳תקס״ד), וכן ״אור האמת״ ו״כתבי קודש״.

בשנת תקל״ב חזר לרובנו, וזמן מועט לפני פטירתו נמלט ממגפה והתיישב באניפולי, שם נפטר בי״ט בכסלו תקל״ג (15 בדצמבר 1772). הוא נקבר שם באוהל, לצד רבי זושא מאניפולי.