רבי חנינא, או רבי חנניה, בן תרדיון היה מן התנאים בדור השלישי, במאה השנייה לספירה. הוא היה אביה של ברוריה וחותנו של רבי מאיר, ונמנה עם עשרת הרוגי מלכות.

מקום מושבו היה בסכנין שבגליל, ושם שימש ראש בית דין ועמד בראש בית מדרש. ברייתא מונה את בית מדרשו בין הישיבות הנודעות: ״הלך אחר רבי חנינא בן תרדיון לסיכני״. הוא היה בן דורו וחברו של רבי חלפתא, ויחד עמו תיקן תקנות בענייני תפילה.

הוא שימש גבאי צדקה, ונאמנותו הייתה לשם דבר, עד שאמר רבי אליעזר בן יעקב: ״לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה, אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנניה בן תרדיון״ (בבא בתרא י, ב). במסכת אבות (ג, ב) מובא מדבריו: ״שניים שיושבים ועוסקים בתורה, שכינה ביניהם״.

בימי גזרות אדריאנוס, שאסרו את לימוד התורה, המשיך רבי חנינא ללמד תורה ברבים. לפי הגמרא (עבודה זרה יז, ב – יח, א) נשרף כשהוא כרוך בספר תורה, והרומאים הניחו על לבו ספוגים של צמר שרויים במים כדי להאריך את ייסוריו. לתלמידיו אמר שהוא רואה ״גוילין נשרפין ואותיות פורחות״. התליין, שרבי חנינא הבטיח לו בשבועה חיי העולם הבא, נטל את ספוגי הצמר והגביר את השלהבת, ואחר כך הפיל את עצמו לאש; יצאה בת קול ואמרה: ״רבי חנינא בן תרדיון ותליינו מזומנים לחיי העולם הבא״. גם על אשתו נגזרה מיתה, ובתו השנייה נשלחה לבית זונות, ורבי מאיר הצליח לחלצה משם.

לפי מגילת תענית בתרא הוצא להורג בכ״ז בסיוון, ויום זה נקבע לתענית צדיקים; מסורות אחרות מציינות את כ״ו בסיוון או ז׳ בתשרי. מקום קבורתו אינו נזכר בספרות חז״ל, ולפי מסורת עממית שתועדה מסוף המאה ה־18 הוא קבור סמוך לציפורי.