רבי חיים פלאג'י, המכונה בספרי האחרונים החבי״ף, נולד באיזמיר שבאימפריה העות'מאנית בי״ט בשבט ה'תקמ״ז (7 בפברואר 1787). אביו, רבי יעקב פלאג'י, היה רב ומקובל, ואמו קאלי קאדין. סבו מצד אמו היה רבי יוסף רפאל חזן, מחבר ״חקרי לב״, שבערוב ימיו היה הראשון לציון.

בנעוריו שימש את זקנו, שהיה גם רבו, ולמד גם אצל רבי פנחס די שיגורה ורבי יצחק גאטינייו. על עצמו העיד שמיום דעתו ועד היותו בן עשרים שקד על לימודו יומם ולילה בלי שום ביטול. בשנת ה'תקע״ג (1813) הוסמך על ידי סבו ועל ידי רבי חיים יצחק אלגזי.

בחיי אביו סירב לקבל עליו תפקיד ציבורי. בשנת ה'תקפ״ח (1828) נתמנה לדיין ולראש ישיבת ״בית יעקב רבי״ באיזמיר, שבה למד בצעירותו, ובשנת ה'תקצ״ז (1837) לאב בית הדין הגדול של העיר. בשנת ה'תרט״ו (1855) נתמנה לחכם באשי של איזמיר, ומינויו אושר בידי הסולטאן עבד אלמג'יד הראשון. פעל רבות למען עניי עירו ולהקמת בית חולים יהודי, בסיוע הברון רוטשילד וסר משה מונטיפיורי, ותיקן תקנות להבטחת חינוכם של ילדי העניים. שאלות הגיעו אליו מארצות רבות.

החל לכתוב בגיל שש עשרה וחיבר כשמונים ספרים במקרא, בתלמוד, בהלכה, בקבלה, במוסר ובשו״ת. בשרפה שפרצה באיזמיר בי״א באב ה'תר״א (1841) נשרפו רוב כתביו, וחלקם שיחזר לאחר מכן. מספריו: כף החיים, לב חיים, רוח חיים, חיים ביד, נפש חיים, מועד לכל חי, תוכחת חיים וברכת מועדיך לחיים.

נפטר בי״ז בשבט ה'תרכ״ח (10 בפברואר 1868), יום לאחר שסיים את ספרו ״ברכת מועדיך לחיים״. בהלווייתו השתתפו אנשי הצבא הטורקי ונציגי השלטונות. נקבר בבית העלמין העתיק באיזמיר, ובשנות העשרים של המאה העשרים הועבר קברו לבית העלמין גורצ'שמה, ורבים באים להתפלל על קברו.