רבי חיים מוולוז׳ין (1749–1821), תלמידו העיקרי של הגאון מווילנה, נולד בוולוז׳ין ביום השני של חג השבועות, ז׳ בסיוון ה׳תק״ט. אביו, רבי יצחק, היה ראש הקהילה. בצעירותו למד שנתיים אצל רבי רפאל זיסקינד, רבה של מינסק, ואחר כך אצל ה“שאגת אריה”, אז רבה של וולוז׳ין. בגיל תשע עשרה היה לתלמידו של הגאון מווילנה, שהיה רבו העיקרי; הוא ראה בו ענק שלא קם כמותו זה דורות.

בברכת רבו חזר לוולוז׳ין, ושם כיהן כרב משנת 1774 בערך. בשנת 1803 ייסד שם את ישיבת “עץ חיים”, ישיבת וולוז׳ין, “אם הישיבות”. הוא הנהיג בה דגם חדש: מוסד עצמאי מן הקהילה המקומית, שבו תלמידים מכל המקומות לומדים יומם ולילה. דגם זה הוליד את כל הישיבות הליטאיות הגדולות. כלפי החסידות נקט עמדה מתונה יותר מרבו.

חיבורו “נפש החיים” מציג את מקומו המרכזי של לימוד התורה ואת אחריות האדם, שכל מעשיו משפיעים על כל העולמות. הוא כתב גם “רוח חיים” על פרקי אבות.

הוא נפטר בוולוז׳ין בי״ד בסיוון ה׳תקפ״א (1821).