הרב יצחק חי טייב, המכונה ״רבי חי טייב לא מת״, נולד בתוניס בשנת ה׳תק״ד (1743 לערך). הוא מרבניה החשובים והנערצים של יהדות תוניסיה. נקרא ״חי״ כדי להבדילו מקרובו, רבי יצחק טייב, מחבר ״ערך השולחן״.

כבר בגיל צעיר היה נערץ וריכז סביבו תלמידים רבים. התפרסם בבקיאותו והעמקתו בתלמוד, אך נודע בעיקר בידיעתו בחכמת הקבלה. חי חיי עוני, ועיקר פרנסתו הייתה מנדבות של אנשים שהכירו בגדולתו. למרות חכמתו ומעריציו הרבים לא כיהן ברבנות ולא שימש במשרה רשמית כלשהי.

היה עניו וצנוע, ונחשב לבעל מופת: ייחסו לו הורדת גשמים, פקידת עקרות, ראיית חלומות וקריאת מחשבות. סיפור ידוע מספר כי בעת עצירת גשמים, כשגזרו הרבנים תענית, יצא מביתו ופנה לבורא כבן המדבר אל אביו, ומיד החלו לרדת גשמים עזים.

חיבוריו: רוב כתביו אבדו. כשישים שנה לאחר פטירתו יצא לאור בתוניס הספר ״חלב חטים״, ובו חלק מחידושיו על התלמוד; שם הספר הוא ראשי תיבות של ״חכם יצחק חי טייב בסילוקו לא מת״.

נפטר בט״ז באייר ה׳תקצ״ז (21 במאי 1837). על פי המסורת נכתב על מצבתו ״מת בתאריך ט״ז אייר״; הרב בא בחלום למעצב המצבה ודרש ממנו למחוק את המילה ״מת״, והאומן, שלא יכול היה לשנות את המצבה, הוסיף מעל השורה את המילה ״לא״, ומכאן כינויו. עצמותיו הועברו מבית הקברות היהודי הישן של תוניס לבית הקברות בורג׳ל. בקרב יוצאי תוניסיה נערכת הילולתו בי״ט בכסלו, ויש העורכים אותה בט״ז באייר, התאריך הכתוב על מצבתו. בתי כנסת ורחובות רבים בישראל נקראים על שמו.