רבי בן ציון גולדברג־ידלר, “המגיד מירושלים”, נולד בירושלים בח׳ בכסלו ה׳תרל״ב (1871), בנו של רבי יצחק זאב ידלר, בעל “תפארת ציון” על מדרש רבה. הוא למד בישיבת “עץ חיים”, ולאחר נישואיו בכולל “פרי יצחק”, ובשנת 1894 קיבל סמיכה מרבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ומבית דינו.

בשל מחלת עיניים בילדותו הורגל ללמוד בעל פה. כישרון הנאום שלו התגלה מוקדם: בכל פעם שסיים אביו מסכת עם שומעי שיעורו בבית המדרש “מנחם ציון” שבחצר החורבה, נשא בן ציון הצעיר את דרשת הסיום. בשנת 1902 הטיל עליו רבי שמואל סלנט את דרשת שבת זכור בבית הכנסת הגדול “החורבה”, ולאחר מכן מינה אותו ל“מגיד מישרים” של ירושלים – תפקיד שמילא בהתנדבות שנים רבות.

שבעים שנה הדהד קולו בלא הפסק בערי ארץ ישראל, ועורר את הלבבות לתשובה ולמעשים טובים. אהוב על כל יהודי הארץ, סבב בקהילות ובמושבות החדשות לדרוש בהן; דרשתו בתשעה באב משכה המונים. עגנון התבסס עליו בדמות ברומנו “תמול שלשום”.

זיכרונותיו, שנדפסו בשם “בטוב ירושלים”, הם עדות יקרה לחיים בירושלים בימיו. הוא נפטר בט״ו באב ה׳תשכ״ב (1962).