רבי אברהם אבן מוסא, בן רבי שלמה, נולד בסביבות 1660, ככל הנראה בתטואן שבמרוקו, ושם למד אצל רבי יעקב מרג׳י. לאחר מכן יצא לסלא, והיה לאחד מחכמיה. רב, פייטן, פוסק ומקובל, שלט בנגלה ובנסתר; לפי החיד״א, התפלמס עם רבי אברהם אזולאי ממרקש, מגדולי המקובלים במרוקו, בעניין פירוש כתבי האר״י.

איש עני מאוד, חדור קדושה וטהרה, שמיוחסים לו מופתים וישועות, היה שקוע תמיד בספר, ובזכות התורה שכח את רעבונו ואת דאגותיו החומריות. מה שהעיק עליו יותר מכל היה סבלם של אחיו היהודים בגלות.

בסוף ימיו עזב את מרוקו לתוניסיה, ושם הגיע עם אשתו בהסתר גמור, תשושים ורעבים מן הדרך. בתוניס היה לאב בית דין ולראש ישיבה, ולדמות נערצת שסביבה נרקמו סיפורים רבים. בין תלמידיו היו רבי מרדכי קרבאליו, בעל “מראה דכיא”, ורבי יעקב לומברוזו. רוב כתביו הרבים נותרו בכתב יד; כמה מהם, כמו “מנחת סוטה” על מסכת סוטה, יצאו לאור לאחרונה.

הוא נפטר בתוניס בכ״א באדר ה׳תצ״ג (1733).